גן העדן של ילדות

קצת אבסורד. לצאת קצת בשביל להירגע ולהשתחרר, אחרי שנדמה היה שהכול כבר שכך ונשכח, וללכת דווקא להופעה בסיטי הול של אריק ברמן המגלומן הציניקן הזה שמזכיר הכל בכישרון נדיר. כל מילה שהוא שר-מדבר נכנסת מהאוזן הקשובה היישר ללב שכבר ממש לא רוצה להקשיב, ומתנגשת בחומת בטון שזה אך יבש. וכמובן שזה כואב מאוד. ואם לא דיי בזה, מחצית מהבנים שישבו באולם היו בשלבי התקרחות שונים, כך שכמעט כל אחד מהם הצליח להזכיר לי את המישהו ששכחתי. במיוחד אחד שישב כמה שולחנות לידי, נראה קופי. מצח גדול, עיניים בהירות, אפילו אותו סנטר. שלא לדבר על צורת הישיבה הפאסונית. ממש קיוויתי שזה לא באמת הוא. בסוף ההופעה, כשנדלקו האורות, והבחור קם, הוקל לגלות שבסך הכול מדובר בכפיל הפעלולים. שיווו...

בשישי בערב שעבר, כשהתחלתי לספר למישהו בעבודה מה אני הולכת ללמוד בתל אביב, הוא שאל 3-4 פעמים מה החבר אומר על זה שאני בשלבי מעבר לעיר הגדולה, עד שהבנתי לאיזה חבר הוא מתכוון בדיוק. על פניו ניכר מבט מופתע, כזה שלא נתקלתי בו מאז שהפסקתי להעלות את הנושא לפני משהו כמו חודשיים. לא שפרסמתי מודעה בעיתון או משהו, אבל הנחתי שאנשים יודעים שאני בסטטוס "פנוי לקשר". אף אחד פשוט לא שאל ומבחינתי זה היה מצויין. הוא נסער, "דיי נו, אבל הייתם ביחד כשהתחלת לעבוד כאן - מה קרה?!", מיד ניערתי את כל התאים האפורים כדי להיזכר מה עניתי לאנשים כששאלו אותי אותו הדבר כשזה עוד היה טרי. כאילו שזה היה לפני עשור או משהו. עלתה בזכרון איזה תשובה מבולבלת, טעונת תסכול ורגש, לא ממש ברורה. לפעמים עניתי במבוכה, "אני לא יודעת, זה בדיוק מה שמשגע אותי" או "הוא פשוט החליט שזה לא עובד יותר ושאין לו כוח שנזמין טכנאי, או שזה לא זורם בינינו כמו ברז מים פתוח לרווחה, וזהו זה, סגר את הברז". לפעמים גם הייתי עונה במרירות, "וואלה, הוא כנראה לא ממש אהב אותי. סתם התאהב, הבין שזה לא זה והוא מספר לי סיפורים כי אין לו מספיק ביצים להגיד את זה חד וחלק". לא ממש האמנתי באף אחת מהתשובות האלה. פשוט כי עדיין לא הצלחתי לענות לעצמי על השאלה הזאת כמו שצריך. והאמת, שגם היום אני לא ממש מצליחה. מה שכן, השאלה הזאת הובילה אותי לשאול את עצמי עוד המון שאלות אחרות שעל חלקן עניתי לעצמי לא רע בכלל. וכשעניתי לעצמי, הבנתי שזה ממש לא יהיה סוף העולם אם לא תהיה לי תשובה על השאלה הספציפית הזאת. מישהו עדיין עוקב?

אז השבתי לחברי לעבודה בצורה הכי אדישה, "מה קרה? זה בדיוק העניין, שלא קרה. זה מה שהתקשיתי להבין במשך המון זמן, שלא קרה מה שהיה צריך לקרות". כשזה לא קורה, מוצאים המון סיבות טובות למה, אבל זה חסר טעם כנראה. אם זה היה קורה, שום דבר לא היה עומד בפני זה, לא הבית שלי, לא העבר שלי, לא הרגעים שבהם אני לא חייכנית ומשעשעת, לא הרזים השמורים שלי - נראה לי שדווקא בגלל הדברים האלה זה צריך לקרות - בגלל שאני לא מטאטאת את הג'יפה מתחת לשטיח נעים למגע של מעצב על. אין לי במה להתבייש או על מה להצטער.    כן, החיים שלי היו דפוקים. כן, אכלתי המון חרא. לא פעם הייתי ככה קרובה לזרוק הכול ופשוט להשלים עם הדברים כמו שהם, עם זה שאין לי שום סיכוי, בדיוק כמו אח שלי. כן, בדיוק כמוהו. עד כמה שקשה לי להגיד את זה. מקסימום מסוגלת לכתוב. אבל איכשהו, לא יודעת איך, אני תמיד מצליחה לעצור בעד עצמי, בלי עזרה של אף אחד, ולא לתת לדברים באמת להשפיע עליי, ולא לתת לעצמי להישבר וכן לתת לעצמי סיכוי - כי אני יודעת שבעולם האכזר של המבוגרים אם אני לא אתן לעצמי את הסיכוי הזה - אין לי שום סיכוי לקבל אותו מאחרים. כשאני מטפסת בחזרה מהחפירה הארכיאולוגית הזאת, אני פשוט מבינה שמה שקרה, או לא קרה, תלוי איך מסתכלים על זה, לא צריך ממש לשבור אותי. בעוד חודש או חודשיים החיים שלי עשויים להשתנות, סביבה אחרת, חיים אחרים. העטיפה תהיה נוצצת יותר, בלי ספק, אבל מי שיפתח אותה ימצא אותי. מחייכת יותר, מאושרת יותר, אבל עדיין אני. זה מה יש.

מאוד נגע בי בהופעה של אריק השיר "זה לא שאני אור", שהולך ככה: