גן העדן של ילדות

אישון לילה, מחר אני עובדת משמרת בוקר (אפילו שזה יום קדוש, אבל לפחות זה 150%), לא ממש מצליחה להירדם אחרי צפייה בדרמת מתח (ז'אנר מפחיד לייט, אבל גם זה מספיק בשבילי). שוב מחשבות, שוב בא לבכות, שוב דיכי, שוב מחפשת למי להתקשר אבל לא מוצאת מישהו שאני באמת רוצה לדבר אתו עכשיו.

לא קרה כלום, ואם כבר קרה, אז רק טוב. חתמתי על חוזה של דירה ברמת אביב, מצאו לי שותפה חמודה, ילדה טובה כזאת מהשומרון שלומדת דו-חוגי. ההורים לגמרי מפרגנים ומתרגשים. אבא שמח בשמחתי ואימא שמחה שיהיה לה שקט ממני. אחרי שבוע היא כבר תשתגע מגעגועים. יש כבר מיקרוגל, טלוויזיה, מאוורר ולפטופ עם מדפסת. באחת השבתות ניסע לדירה ונאבזר אותה כמו שצריך. כולם אומרים לי, "יואו, מזל טוב!" או "איזה כיף הולך להיות לך בתל אביב!", ואני אמורה להיות שמחה, ובצדק, אבל אני לא. עדיין לא. זה מה שרציתי. אבל לא רק. משהו חסר לי. או בעצם מישהו. מישהו שהייתי רוצה להתקשר אליו ולדבר אתו עכשיו. לספר לו מה איתי. לספר לו משהו שלא סיפרתי. את המספר כבר לא זוכרת, אבל יש לי אותו עדיין בנייד, ובכל זאת, אני לא אעז. אני יודעת שהוא לא רוצה לדבר ומכבדת את זה. אחרת הוא כבר היה מתקשר מזמן. אפילו לשאול אם הכל בסדר ולהגיד שהוא חייב לזוז.

לכל כך הרבה אנשים שאני מכירה זה בא כל כך בקלות. הם נמצאים כבר איזה 4 או 5 שנים עם מישהו שהם הכירו בצבא או אפילו לפני, האהבה כבר לא מטורפת, אבל היא שם, והם כבר מזמן אדם אחד בעצם, שבמשך היום מתפצל לשני אנשים בעלי עיסוקים שונים, שחוזרים להתאחד עם שקיעת השמש וכל זה. איכשהו אני כשלתי במערכה הזאת. אולי לא הכרתי את הבנים הנכונים, וכשכבר הכרתי לא ידעתי לזהות אותם ככאלה ודפקתי הכול. אולי אני לא עונה על הדרישות הבסיסיות מבחורה - יפה ואופה, נוחה במצבי רוחה, חייכנית למכביר, מדברת בדיוק במינון שהרופא רשם, נותנת אחרי חודש, מקסימום חודש וחצי, לא משחקת משחקים בשביל הפוליטיקלי קורקט, אבל בעצם כן, וכמובן מחשוף לא יזיק מדי פעם. ובאמת שכבר נמאס לשמוע שיש בנים שאוהבים ילדות טובות כמוני. אני לא אבלה שצריכה לשמוע דברי ניחומים. אני מודעת לכך שבמקרה שלי זה קשה יותר.

אני רוצה שכבר יגיע האחד בספטמבר, לקבל את המפתח לדירה, שאיתו אוכל לפתוח דלת חדשה שלא תותיר לי הרבה זמן פנוי. הזמן הזה הוא פירצה למחשבות. כאלה שאני לא רוצה להיתקל בהן יותר בסמטה חשוכה בסוף היום. אני רוצה שזה יחזור להיות כמו פעם, שעשיתי מליון דברים ולא היה זמן לאהבה. ככה אולי הכי טוב בשבילי. לפחות עכשיו, לפחות בשנה הקרובה. לא רוצה אהבה, זהו, זה עצוב, אבל סופי.

אבל אני עדיין רוצה שהוא יתקשר. סתם כי אני מקווה שעדיין אכפת לו קצת ממה שיש לי לספר.