גן העדן של ילדות

הבחנתי שרץ בבלוגיה פרויקט שכזה ששמו "הר העצה הטובה" וגלגלי המוח החלו להתנועע בכבדות. קמטים נחרשו במצחי הצעיר עד לכדי יצירת שדה קינואה קטן. הממ... הממ...הממ... מה מבין העצות הרבות שקיבלתי בחיי היא הטובה ביותר? מהי הגרועה מכל? בהחלט קשה להחליט.

מגיל יחסית צעיר יש אדם אחד ומיוחד שכל הזמן מזכיר לי (בממוצע פעם בשבוע) שאין דבר שאני לא יכולה לעשות. הוא במקרה גם אבא שלי. אם הייתה לי חצי מהאמונה שיש לו בי, הצדק אכן היה אתו. קיבלתי ממנו הרבה עצות לאורך השנים, אמנם הפנמתי אותן בעיקר בדיליי, אבל הדברים חלחלו היטב פנימה. זאת בכלל בעיה שיש לי עם עצמי, ההפנמה המאוחרת הזאת. 

לפעמים כשאומרים לי משהו ממש קשה לעיכול, באותו רגע אני יורקת אותו בחזרה על הדובר ביחד עם החביתה והיוגורט עם הגרנולה מהבוקר (רק מטאפורית, כן?), ועל פניו אני לא מסוגלת לקבל את הפידבק או את האמת הכואבת בפנים, אבל תמיד זה מה שאכן קורה. בסופו של יום אני חושבת על דברים, מבינה מה לא היה בסדר, נותנת לעצמי סטירה מצלצלת אם צריך, ומנסחת לעצמי א', ב' וג' לא כתובים פור דה נקסט טיים. כבר מזמן סיימתי את הא"ב, וגם את האיי.בי.סי. כבר התחלתי עם אותיות בסינית (ויש הרבה כאלה. אני מקווה שזה יספיק).

אמנם הדיליי הזה קצת בעייתי, אבל זו בהחלט התקדמות מרשימה מאז הנאיביות שאפיינה אותי כמתבגרת. היה לי עוד כל כך הרבה מה ללמוד, בשעה שלכאורה הייתי במקום אחר ושונה משאר בני גילי. לא הקשבתי כשכולם אמרו לי שאני גומרת את עצמי עם כל המליון ואחד עיסוקים שלי, כל עיתוני הנוער ותכניות הרדיו, כל המסגרות חברתיות,שאני בסך הכול ילדה בת 14, שצריכה לעשות גם שטויות לפעמים, כמו למשל להתמזמז עם מישהו שנה מעליי שאני לא סגורה על איך שכותבים את השם שלו בשירותים של מועדון בקריות או לשוטט אחרי הלימודים עם חבורת כרמליסטיות צחקקניות, חנוטות בחתיכות בד ורודות בייבי ומרוחות גלוס נצנצים, ברחבי הגרנד קניון ולבזבז את מיטב דמי הכיס על גופייה מאממת עם הדפס של מיקי והדיסק הפלילי של כוכב נולד 1. 

בתיה המחנכת אמרה לי בסוף השנה שאני נורא חיוורת (שזה אומר במקרה שלי כבר להיות שקופה). שאם לא אעצור, ואתן לעצמי להיות ילדה, אני עלולה להתמוטט. "את ילדה, ענבלי", היא לחשה ברוך ליד חדר המורים שנייה לפני שטסתי לה מהעיניים לאיזה שיעור תאטרון/ציור/תקשורת/יזמים צעירים, "את רק ילדה", היא שוב מלמלה בעצב. לא הבנתי על מה היא סחה בכלל. ועוד כשבבית כל כך עודדו אותי להמשיך לדהור קדימה כאילו אין מחר. אז נתתי מכה בשוט ודהרתי לעבר השקיעה. ואז בא מחר, כשאני בבית חולים, באפיסת כוחות מוחלטת. בתיה כבר לא הייתה שם, אלא מחנכת בת כלבה שכל הזמן דאגה להזכיר לי שיש לי מליון בגרויות על הראש. כשאני נזכרת עכשיו, בתיה נתנה לי עוד המון עצות טובות. חבל שלא תמיד הקשבתי. חבל שהייתי רק ילדה.

כפי הנראה, את העצה הטובה ביותר קיבלתי דווקא מעצמי - לדעת לקבל עצות, ולו בדיליי - לבודד את האגו הפגוע שלי מתוכן העצה ולהוציא ממנו את העיקר. לולא היכולת הזו אשאר תמיד באותו המקום, סובבת סביב צירי תוך כדי מעש במליון ואחד עיסוקים שרק נותנים לי אשלייה שאני מתקדמת במהירות האור.

נראה לי שהעצה הכי גרועה שקיבלתי הייתה להשתחרר מצה"ל כל עוד נפשי בי. ומי לא נתן לי אותה? אפשר לספור אולי על יד אחת, והיא אפילו לא כוללת את אבא (איש צבא בפני עצמו). נכון, ממש לא הייתי בקו הבריאות, והשחרור בהחלט עשה לי רק טוב בבטן (או שזה בעצם הפילאטיס). נכון, אף אחד לא פרש בפניי שטיח אדום בכניסה לבקו"ם כשנכנסתי לתא המתנדבים וקראתי לדגל מרצוני החופשי לחלוטין. אם כבר זכיתי להתקבל בגיחוכים קלים במעוזי הג'ובניקים שאליהם נקריתי. נכון, היה לעיתים נאחס ואפרורי במיוחד. אבל דבר אחד נכון מכל, היום שנה וחודש אחרי השחרור אני מרגישה טוב עם עצמי, בלי סיבה מיוחדת, פשוט טוב, וזה מה שהכי חשוב.

אה, ועוד עצה טובה שקיבלתי היא לדעת לקבל מחמאות. פעם הייתי נוראית בקטע הזה. אם מישהו היה אומר לי, "את נראית טוב היום", הייתי עושה פרצוף של "טובבבב", כאילו שמעתי בדיחה ממש גרועה. בסך הכול זה היה מביך. לא ידעתי מה אני אמורה להגיד בחזרה. היום אני פשוט אומרת יפה "תודה" וסותמת את הפה. מה יש, מותר לי לקבל מחמאות. במיוחד אחרי שעמלתי כל כך קשה על המראה שלי במהלך החמש דקות בבוקר שבהן התרתי את הקשרים שהצטברו בשיער במהלך כל הסופ"ש.

אפילו השבוע כשהמלצר בבית הקפה אמר "וואו, איזה עיניים מדהימות!" בכל פעם שניגש אליי, עד שכבר הפסקתי לספור כמה פעמים הוא חוזר על עצמו, הודיתי פעם אחר פעם כל כך יפה. "תגידי, אומרים לך את זה הרבה, נכון?", הוא שאל בחיוך חמוד. "בטח, כל הזמן", צחקקתי בציניות נבוכה. "תצחקי, למה לא", הוא המשיך,"בשביל להישיר מבט לתוך עיניים תכולות כמו שלך צריך המון אומץ. לא מסתכלים לתוך עיניים כאלה כל יום. זה פשוט מהפנט. אני משוכנע שלא חסרים בנים שאומרים לך כמה שהן יפות, וגם מי שלא אומר, תהיי בטוחה שהוא אומר את זה לעצמו בלב". מבטינו הצטלבו למשך כמה שניות, והממ, בלעתי את הלשון. הייתי ככה קרובה לתת לו את המספר, אבל לא. בינתיים לא. פשוט אמרתי "תודה, זה היה מקסים" ובלב הרגשתי צביטה קטנה ונעימה.

למלצר הבא במקדונלד'ס אני כבר אתן את המסנג'ר.