גן העדן של ילדות
מחשבות על גבי מחשבות על גבי מחשבות... |
| 7/2007
 משהו מהפלייליסט
מקום העבודה שלי נראה היום כמו משתלה עם כל הזרים שהיו מונחים למשעי על שולחנן של רבות מן הבנות. לי ולקומץ המקופחות האחרות נותר להסתפק בטחיבת יד בקערה מלאה בלבבות שוקולד שניצבה על שולחן הקבלה בכניסה לבנייני החברה. חרף כך שהיום הזה אינו היום שלי, הוא דווקא נוסך בי משב רוח קצת רומנטי (מה שכמובן לא מאפיין אותי בשאר ימות השנה). וכך מצאתי את עצמי מזמזת באוטובוס שיר מצויין ששמעתי בהופעה של אריק ברמן (אחד הטובים ביותר שנכתבו על אהבה לדעתי). במיוחד ליום האהבה (שעוד שנייה מסתיים, ב"ה), קבלו שיר שמתאר באופן מיוחד ומשעשע (ועל המטאפוריות אני כבר לא מדברת) מערכת יחסים בין בני זוג:
אהבה באור וצל/ אריק (עם סגול) ברמן
את שוכבת על הספה שבסלון
ומדגמנת בעירום לשיר החדש שלי.
אני מלחין לך את האגן בסגנון פולק אמריקאי ישן,
"למה דווקא פולק?" את שואלת.
"זה...אומנות! תביני זה...אומנות..." אני אומר
"לא לזוז...".
זוג שדייך בדיסטורשן, זוג עינייך בריוורב,
או, כמה שאת יפה.
צחוקך המתוק זה ווגנר, השלווה שלך ראוול,
אוי, כמה שאת יפה.
עכשיו אני יושב על הכורסא שבסלון
ומדגמן לך מילים בהגיון לציור החדש שלך.
את מציירת על הבד עם המכחול
את הלב שלי כריבוע שחור.
"למה שחור?" אני שואל.
"Well, זה אומנות,Hello כאילו...אומנות..." את אומרת
"לא לשתוק..."
"ספונג'ה" סוריאליסטי,"אהבה" באור וצל,
אוי, כמה שזה כואב.
"אמא שלי" פיקאסו,"אמא שלך" גוגן,
אוי, כמה שזה כואב.
(לא לנשום...)
השמחה שבי זה לנון, העצבות שבך זה קייב,
השגעון שלי זה ואן-גוך, השתיקות שלך זה רפאל,
אהבה באור וצל.
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
