לילה. אנשים ישנים עכשיו או מעשנים משהו. או עושים אהבה. לי עקרו שן בינה סוררת הבוקר, ונסיון להירדם למרות הכאבים בסיועו הנדיב של סרט של רומן פולנסקי עלה בתוהו. ונשאר ה"ובוהו". העיניים בוהות בתקרה, סופרות כוכבים זוהרים בחושך, ובמקום החלומות התורכיים שיש לי לאחרונה מגיחות המחשבות הפולניות. כבר לא יודעת מה יותר מפחיד - שיש לי עוד שלושה תורים לעקירות שאר שיני הבינה (כולן כלואות, יימח שמן) במהלך החודש הקרוב, שיש לי דירת עאלק סטודיו בתל אביב שעולה כמו פנטהאוז שלם בשכונת דניה היוקרתית בחיפה אבל נראית כמו פחון מתפרק בטירת הכרמל, או שאני אמורה להתחיל ללמוד בעוד חודש וחצי באוניברסיטת תל אביב אבל מתחילה לקבל רגליים קרות מכל העניין. זה מרגיש כמו כלה ביום חתונתה, שעושה את צעדיה לחופה בלב חצוי. מתה להגיד לרבי המזמר שזה לא מתאים. שהיא לא באמת אוהבת את הבחור. היא בכלל בעניין של אח שלו. או שהיא פשוט לא מוכנה. אולי אחר כך. בעוד נגיד, שנה. אבל כבר הזמינו אולם, קייטרינג, די ג'יי של ערסים, ומה יגידו כל האורחים שכל מה שמעניין אותם זה אם הצ'ק שלהם תואם את שווי המנה. מקסימום אחר כך היא תתגרש כמו כולם.
מצד שני, יש מצב שאחרי החתונה הכול יסתדר. שזה סתם לחץ אופייני לכלות פולניות שמדדו יותר מדיי שמלות משמינות.
אני לא יודעת מה אני רוצה להיות - תסריטאית? מפיקה? במאית? נערת מים? שחקנית פורנו? אנאערף, בסך הכול רוצה ללמוד תחום שמאוד מעניין אותי. משום מה, רבים מאלה שהולכים ללמוד איתי יודעים בדיוק, אבל בדיוק, מה הם הולכים לעשות עם התואר הזה - הם הולכים לביים סרטים גדולים, לדלג מפסטיבל אחד לאחר, ואולי לכתוב איזו דרמה קומית איכותית פלוס לקראת הפנסיה.
יש כאלה שכבר קראו חצי מהביבליוגרפיה שמופיעה בסילבוסים, או לפחות כך הם טוענים. אני עדיין איפשהו באמצע הספר של רוברט מקי. נראה לי שכל הרעיון של ללמוד באוניברסיטה זה לבוא עם ראש פתוח ללמידה של המון דברים חדשים. אם כבר יודעים הכול אפריורי, מה הטעם? יותר זול לקנות תעודת בוגר מזוייפת. ולא צריך לשלם שכר דירה שערורייתי.
קשה להיות סטודנט במדינת היהודים. אלה ששבתו ללא הואיל לפני כמה חודשים יודעים זאת היטב. אם אדם רוצה ללמוד בעיר אחרת, כי במקרה בעיר שלו יש אוניברסיטה ברמה של תיכון ביישוב ערבי (ע"ע אוניברסיטת חיפה) וגם הצעות עבודה בעיקר בתחום נקיון שירותים בקניונים, וההורים שלו גם לא עשירים במיוחד, הוא צריך לשאת בנטל כלכלי דיי כבד. נוסף על כך, להתאקלם במקום חדש לחלוטין, בסביבה מאוד לא מפרגנת, בבירוקרטיה אקדמית מסורבלת להחריד (מה זה הקטע הזה של הבידינג? למה צריך לחלק נקודות לקורסי חובה, שהם ממילא קבועים מראש במערכת? אם אין להם מספיק מקומות ישיבה בשיעורים - שיביאו עוד מרצים, שיבנו עוד אולמות, או שיקבלו לשורותיהם פחות סטודנטים - למה אני צריכה להרגיש שזכיתי באיזו הגרלה של מליון דולר אם קיבלתי את השיעור שרציתי ביום שרציתי, בשעות שבמקרה גם מסתדרות לי בלו"ז הצפוף עם משרת הסטודנט העלובה שלי? האח, איזה מזל שנתתי עוד נקודה אחת יותר ממישהו אחר, שבטח ממש נדפק מזה, כי הוא צריך לשנות עכשיו את כל המערכת).
וכל זה למה? למה לא יכלתי פשוט להסתפק באיזה תואר בסוציולוגיה או כל דבר אחר שמלמדים במכללה מעפנה ליד הבית שלי? למה דווקא קולנוע? כי אני אוהבת לכתוב? כי אני צריכה לעשות עם עצמי משהו יצירתי? איך בדיוק זה אמור להסתדר עם כל החרא של עולם המבוגרים? למה אני ממשיכה לחלום בכלל?
אוף, השן בינה הארורה הזאת - הייתי עוקרת אותה שוב אם הייתי יכולה, רק עם פלייר של אינסטלטורים, ואז מרסקת אותה עם פטיש של שניצלים, ואז... כנראה נרדמת בסיפוק רב וחולמת שעוקרים לי את כל האחרות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
