ואין דמעות. מזמן יבשו בים המוות הכחול. ויש רק פיק ברכיים קל, לב מואץ, שפתיים סדוקות, עיניים מאדימות, וצביטה שורפת במרכז הבטן. כל הסימנים המפתים לפריצתו של בכי טוב ומשחרר, אבל זה משהו שכבר לא קורה. הכול כלוא ועצור בפנים, ומדיר את שנתי. לעזאזל להתחיל ככה עוד שנה. קשה באמת להתחיל שנה חדשה עם כל הסחבת הרגשית של השנה הקודמת, במיוחד עם תזכורת באחת בלילה ממישהו שהצלחתי כל כך יפה לשכוח.
"שנה טובה" לא מברכים ידי חובה במסנג'ר, במיוחד אחרי שעברה כזאת תקופה, גם לא בסמ"ס סתמי. המינימום זה להתקשר ולפחות להישמע קצת נחמד, סלחני, אנאערף. למה זה הגיע בכלל למקום של פינג פונג, שאני שוב מנסה להסביר מה שלא הצלחתי כל כך הרבה פעמים, ושוב נהדפת, ושוב מצטערת, ושוב מרגישה חרא, ושוב נזכרת? עכשיו יהיה קשה לשכוח. כבר לא משנה לי כמה נפגעתי, כמה בכיתי, כמה אהבתי. המצפון מבטל הכול בשישים, ומשאיר אותי רק שבוייה במחשבה כמה שלא הייתי בסדר ושאין לי מחילה. לא בצום יום כיפור ואפילו לא בצום חודש הראמאדן.
במבט לאחור הכול כבר כל כך רחוק ועמום ושייך לתקופה אחרת בחיים. הזכרונות שנותרו מקבלים משמעות דיעבדית מאובקת שכזו. עולה מחשבה סוררת שאם עכשיו היינו מכירים הכול היה אחרת. היחס שלי. היחס שלו. היחסים שלנו. אבל שונאת את כל ה"אם" וה"אם", כי מה זה משנה, החיים הם לא פרסומת של איזה כרטיס אשראי שמאפשר לך חיוב רטרואקטיבי. את הנעשה אין להשיב. נקודה.
אז למה אני עדיין לא בסדר? למה? למה לאחל לי שנה טובה בטעם כל כך מריר ולהיכנס לזה שוב? למה אם כבר מדברים על זה שוב ואני מדברת בצלילות ובהגיון, אפילו בחיוך, אז להמשיך עם הטון הקר והמכאיב בתגובה? למה שוב לשכנע אותי כל כך בהצלחה שאני זאת שלא מספיק רצתה, שפגעה, כשאני שוב ושוב מתעקשת באפיסת כוחות להגן על האמת הפנימית שלי - שלא כך היה, שלא ידעתי מה לעשות מרוב אהבה בתוך הנסיבות? בסך הכול אני מחפשת אצלו קצת אמפתיה, קצת שלווה רגשית, קצת הבנה, קצת אופטימיות. קצת שיתדרדר האסימון כלפי מטה, לא מצפה שינחת אפילו. קצת רוצה להרגיש טוב עם כל הרע שהיה. קצת להישאר עם זיכרון יפה. קצת להמשיך הלאה. קצת חיבוק. אבל כל הקצת הזה בסוף יוצא הרבה, אז מה הפלא שזה כל כך בלתי אפשרי.
אוף, בסוף יש דמעות, איזה נאחס.
מה יהיה בשנה הבאה? מקווה שכל מה שאנשים מסמ"סים לי בימים האחרונים אכן יקרה - שיהיה לי טוב, שתהיה בריאות, שתהיה אהבה, שיהיה בסדר בלימודים, ושלא אמצא את עצמי יותר בוכה ככה באמצע הלילה, אפילו לא בגלל בחור ששווה את זה. בעיקר רוצה לחדול מלהיות מבולבלת ומפוחדת. להרגיש קצת יותר טוב עם עצמי בקטעים הלא פשוטים האלה. בסך הכול רוצה שקט. ושאף אחד לא יחשוב שאני אדם נורא. אני לא כזאת. באמת. ואם מישהו חושב שכן, אני מצטערת, מעולם לא התכוונתי להיות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
