גן העדן של ילדות

שוב גוררת קיטבק שיותר גדול ממני לאורך המסדרון הארוך בתחנת רכבת האוניברסיטה. לפני שעה קלה עוד הייתי בדירה, זרקתי אליו מכל הבא ליד, כל מה שהיה בסל הכביסה דמוי החתול הענק שמוצב ליד המראה, קלסר עם הדפדפת הראשונה שחיסלתי השבוע (וואו, כמה שהמרצים האלה מדברים, וכמה שהכתב שלי ענק ולא מסודר. הרבה עצים הולכים למות בקרוב אם לא אתקדם להקלדה בלפטופ), ספר על הקולנוע ככלי לתיעוד היסטורי, מדריך לכתיבת תסריטים, המצלמה וזהו בערך. כיביתי את כל האורות, את הטלוויזיה, נראה לי שסגרתי גם את החלון או לפחות הסטתי את הוילון, העברתי ניגוב נוסף במטבח, שיהיה עוד קצת נקי, ויאללה, הביתה.

זה מרגיש  כמו בצבא, שוב הנסיעות האלה בחזרה לחיפה ברכבת הומה חיילים רעשניים, העייפות הכבדה למרות שינה של לפחות 9 שעות מטכ"ליות במיטה ענקית בליל אמש, תחושת ה"אין כמו בבית" שמתגברת עם ההתקרבות לתחנת עתלית, האשלייה הזאת שסוף שבוע ארוך עומד לפניי, בעוד שמחר בערב כבר חוזרת. שבת מקוצרת.

היה זה השבוע הראשון בין כותליו של המוסד האקדמי. מוזר, מפחיד, מלחיץ, אבל בעיקר מדהים. לא היה שיעור אחד שלא למדתי בו משהו חדש ומעניין. הכרתי המון אנשים טובים, בכל הרצאה מצאתי את עצמי יושבת עם אנשים אחרים, היה קצת קשה להתמקד בהכרות מעמיקה יותר עם מישהו מסויים, אבל זו תחושה שיש מסתבר להמון מתלמידי שנה א'. באופן מפתיע את רוב השמות אני זוכרת, כך שלא נקלעתי בינתיים למצב מביך שאני מבקשת מבנאדם לחזור על שמו. יש דיי והותר אנשים שמבקשים את זה ממנו בימים האחרונים. מקווה שהזיכרון הזה יהיה לטובתי גם בהפגזה בשמות של אנשי קולנוע חשובים במבחן בתולדות הקולנוע בסוף הסימסטר.

עדיין לא מוצאת את עצמי. זה הרי שינוי גדול מאוד. גם לימודים במקום חדש וזר לחלוטין, גם מגורים לבד-לבד בשכונה חדשה. חשבתי שאם אעצב את הדירה באופן מתוק וחמים, המעבר אליה יהיה חלק יותר. אבל זה לא ממש כך. בבוקר מסתובבת, פוגשת אנשים, ואז עם רדת ערב חוזרת לדירה ריקה וחשוכה, ואמנם זה רק עניין של כמה שניות עד שהאורות והטלוויזיה נדלקים ויש אשלייה של חיים שוקקים, אבל הכמה שניות האלה נצרבות בלב כמו שיר של אבי ביטר על דיסק מזוייף.

לכאורה אפשר לעשות הכול, לרדת למטה למועדון ולראות אם יושב שם בחוריקו חמוד, להרים טלפון לידיד שיבוא עם די.וי.די משובח, לדבר שעות במסנג'ר, ללכת עם חברה לשופינג משתלם בקניון הזול ביותר בארץ, זה שנמצא בסוף הרחוב, ואני מזכירה שמדובר בשכונת רמת אביב, אז אפשר להבין לבד באיזה מרכז קניות מדובר, כי אין לי כל כוונה לעשות לו פרסומת חינם, במיוחד לא אחרי שראיתי כמה עולה שם חולצת טריקו שחורה של ורסאצ'ה (890 ש"ח!!!). עד שעברתי לכאן לא ידעתי עשירים מהם. עכשיו אני יודעת, ו... אוף, גם אני רוצה. רק שאני לא אבזבז סכום דומה על חולצה מכוערת, אלא אסע עם קו 24 לרח' אלנבי ואקנה סטוקים של טרנינגים לכל העשור.

לכאורה אפשר הכול, אבל עדיין לא ממש בא לי. אני בעיקר מנסה להרגיש כמו בבית. למרות שכבר יש לי בית בעצם. להחזיר לעצמי את החלומות בלילה. בינתיים יש בעיקר מסך שחור. כמו ילדה מפוחדת ישנה עם אור קטן או שפשוט נרדמת עם הטלוויזיה שמכוונת רוב הזמן ל- VH1 קלאסיק. למעט לילה אחד השבוע שבו נרדם אצלי בחוריקו אמריקאי שהיה לי קראש קטן עליו בחודש האחרון. אמנם הוא גר 4 קומות מתחתיי, אבל הוא כל כך יפה כשהוא ישן, אז מי אני שאעיר אותו? חוץ מזה, בחור דתי, אז חוץ מלחנוק אותי בחיבוקים מתוך שינה ולמלמל שאני קטנה כמו גור כלבים (באנגלית זה נשמע קצת יותר טוב, אבל גם לא עד כדי כך), הוא לא ניסה יותר מדיי. מה שכן, החריב לי את השינה, נרדמתי רק בארבע לפנות בוקר, כשהייתי צריכה לקום בשש וחצי. כשהשעון צלצל שבנו לעולם המציאות, אני מנומנמת ואדישה, הוא נבוך ומבולבל מהעובדה שהוא נפל בקסמי, מסתבר שהבנאדם היה שומר נגיעה אדוק, לפחות עד לפני כמה שעות הוא "היה". הוא זרק נשיקה מהירה על הלחי, הבטיח להתקשר במשך היום ויצא בדילוגים מהדירה. לא ממש היה לי אכפת אם יעמוד בהבטחה. בין כה חוזר לארה"ב בעוד שבוע. חוזר לארץ רק בעוד חודש או חודשיים לסימסטר הבא. ועד אז? אלוהים גדול. גם לא ממש התעניינתי מה הרב שלו אמר על זה אחר כך. שווה לשלוח סמ"ס ולבדוק... בעצם לא, שבת עכשיו.