הסגל הזוטר שבת ליום אחד אז הלכנו לקולנוע, אני והוא, הוא ואני. מה זה כבר משנה. זה ממש לא היה דייט, אבל מישהו אמר לי שאם מישהו כמוהו הציע ללכת לסרט כמו "מכושפת", הוא מאוד מחבב אותי. יכול להיות. הלוואי. היה לי קצת קשה להחליט מה יותר מקסים - הסרט או התגובות שלו במהלך הסרט. לראשונה ראיתי בן שמתרגש במקומות שבהם תמיד הרגשתי מפגרת להתרגש ליד בנים. אף פעם לא העליתי בדעתי שזה מה שיקסים אותי בבחור, התגובות שלו לקטע כזה או אחר בסרט. בקטע רומנטי הוא הבליח כזה "אוווו" מתוק ואמיתי, נטול הציניות המאצ'ואיסטית שמאפיינת כל מיני גברברים אגו מסוקסים, שממש התבקש להביא לו חיבוק ענק, אבל חששתי שהוא עשוי לפרש זאת כניסיון לחנק. אוף אתו! כזה ביישן, כזה עיוור, כזה אדיוט. העיקר משחק אותה כזה רגיש כשהוא צופה בסרטים. אבל טוב נו, כזה חמוד. אז נהיה ידידים. למה לא, דווקא יכול להיות נחמד. ומי יודע, אולי יום אחד. הוא יודה שהוא קצת, בעצם קצת הרבה, מחבב אותי. ואז נחליט שאנחנו ידידים טובים. כי כזה הוא.
ועדיף שיהיה כך. הלב שלי לא יצליח לאהוב אותו. אני יודעת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
