גן העדן של ילדות

כיאה לסטודנטים לקולנוע בשנה א', סיימנו את הסימסטר (העאלק מבוטל) עם צפייה ב"סנדק". בהחלט סיום סימפטי לסימסטר רגוע ושלו. במשך משהו כמו שלוש שעות בהיתי במסך משולהבת מאל פצ'ינו הצעיר. למי בכלל אכפת שכולם מרוססים ומתים מסביב, כשהחתיך הזה מככב בפריים? מובן בהחלט למה דיאן קיטון הסכימה להינשא לו למרות שהפך למאפיונר חסר תקנה. רק הורגשה בחסרונה איזו נשיקה לוהטת. שלוש שעות וכל מה שמקבלים זו נשיקה קטנה על המצח. בורינג. מה קופולה הזה חשב לעצמו? הא?

וברצינות, זה סרט משובח, שמעביר נאמנה את רחשיה הפנימיים של המאפיה, שמצד אחד מנהלת חיי משפחה קרובים וחמים שהלוואי על כולנו, מצד שני עסקים לא כשרים בדם קר, ובה בעת גם מנהלת טקסי דת טהורים וקדושים בכנסייה. יופי של שילוש.

זכורה לי צפייה קשה בשלושת סרטי הסנדק כילדה קטנה בת שש או שבע. לא כל כך הבנתי מה אני רואה. רוב הזמן כיסיתי את העיניים בבעתה. אחר כך עבר עליי לילה נטול שינה וכמובן שלא הצלחתי לקום בבוקר לשיעור חגי ישראל, כך שעד היום אני לא ממש סגורה על איך זה שפח שמן אחד הספיק לשמונה ימים. לא מובן למה ההורים הרשו לי לצפות בזה. בכל אופן, טיפ קטן להורים באשר הם (שאין להם מה לחפש כאן, אבל שיהיה) - אל תתנו לילדים שלכם לצפות בשום סרט שתלמידי קולנוע רואים עד הגיעם לגיל 18. רוב הסיכויים שהסרטים האלה מכילים תכנים אלימים או כל מיני סממני פאלוס מובהקים. או שהם סתם משעממים ומסריחים מרוב פלצנות. תנו להם לראות רטטוי בלופים ותו לא.