נפגשנו בצהרי היום בסימטה פתלתלה ביפו או בעכו או אולי בכלל בשוק הפשפשים באיראן, לא סגורה על המיקום, אבל מה זה משנה. העיקר שנפגשנו, אחרי שעבר כל כך הרבה זמן. החמאת שיפה לי ככה השיער, התוודיתי שהתחלתי לחפוף בסרקל. לפתת בידך תלתל והסנפת. יותר אהבת את השמפו הקודם. כבר שכחת איזה, ההרבל לסנס אוכמניות או אולי הדאב לשיער יבש? עזוב, מה זה משנה. העיקר שאתה בכלל זוכר את הריח הזה.
סיפרת בדיחה. לא זוכרת על מה. צחקתי כאילו באסטר קיטון יושב מולי. ובאמת שעם הסטון פייס ששיווית לעצמך מובן למה. שאלת איך זה מרגיש להיות בת 22? גם השנה ביומולדת לא ירד גשם. לקחתי סרט ישן, ניאו-פילם נואר ליתר דיוק, מהספרייה ליד הבית, "צ'יינהטאון" שמו, היה נחמד. תוריד באי-מיול, זה של פולנסקי אחד. אולי אתה מכיר. אה, ויש כבר דירה לבד, קרוב לפארק, רק חסר חתול. החל משנה הבאה בכל יומולדת אאמץ אחד חדש, כך שעד גיל 30 אוכל להצהיר רשמית שאני ממש נהנית מחיי הרווקות האלמותיים בתל אביב סיטי.
לגמנו תה עם נענע יותר מדיי מתוק, כזה שמוגש תמיד אחרי מנת חומוס דשנה עם בקלוואה דביקה בצד. משום מה, הרגשתי צורך עז להוסיף עוד כמה כפיות. ולערבב טוב טוב. שאלת אם זה כבר מספיק מתוק בשבילי. טעמתי. עניתי שאני לא... לא יודעת, ז'תומרת... נעצת בי מבט מאוכזב. הבנת שלא. אז קמת ונעלמת לתוך אחת הסימטאות. המשכתי לשבת שם. לא טרחתי לרדוף אחריך הפעם. תש כוחי. המשכתי לענות לעצמי, ז'תומרת, כן, אבל לא מספיק, לא כמו שאתה בשבילי.
רוח החלה מנשבת, השמיים נצבעו ארגמן אפרפר, התה התקרר. עם רדת טיפות הגשם הראשונות שוב לגמתי ממנו. כבר היה לי טעים. תמיד אהבתי תה קר.
ולקולו של רעם מזנקת - השעון מראה חמש לפנות בוקר. פאק, איזה חלום רע! את צריכה ללכת לפסיכולוג אחרי חלום כזה, ממלמלת לעצמי והולכת למקרר לארגן אייס טי לואיזה או מה שזה לא יהיה. בדרך למיטה עוברת ליד לוח השעם ורושמת על ממו בכתב קדמונים מוכי ירח: "דחוף חבר!!!"
ערפילי חורף בעת שקיעה אי שם במרכז הארץ
בבלוג זה
בכל הבלוגים
