גן העדן של ילדות

אולי מחר יתחיל איתי מישהו נורמלי, שיזמין אותי לאיזו מנת פלאפל דשנה לאור נרות, עם המון עמבה. זה יהיה הרבה יותר רומנטי מכל החנטריש של לבבות שוקולד ודובוני עאלק אכפת לי (אני פשוט רוצה שתחשבי שאני חמוד, כדי שיהיה קל יותר להשכיב אותך).

למצוא מישהו חמוד זו לא משימה ב"הישרדות". יש כאלה כמו זבל, אפילו יותר מהכמות שזרקתי היום מהדירה (6-7 שקיות אשפה!). אבל זה עדיין לא אומר שהם נורמלים.

נורמלי זה מישהו שאין לו מסנג'ר, שאין לו פייס בוק, שאין לו מושג קלוש איך שולחים סמ"ס, אבל מה? הוא מיטיב להסתכל בעיניים כשהוא רוצה לדבר, ולדבר זה אומר גם להקשיב. דהיינו, דיאלוג. לא מונולוג. כלומר, זה לא אני מדברת שעה על משהו, ואז הוא אומר: אה, וואלה, טוב תשמעי מה קרה לי היום... וחוזר חלילה. דיאלוג זה משהו טיפה'לה שונה, יותר בסגנון של עריכה צולבת.

הפוסט מודרניזם הזה כל כך מייאש ומתיש. איפה הימים שיכלת לשבת על ספסל בפארק, והיה מתיישב לידך בחור חמוד שיצא לטייל עם הכלב, והתחלתם לדבר על מה שאת קוראת, איזה ספר של בלזאק, והוא היה מצטט בדקדקנות את המשפט הכי יפה בספר, ואת היית נפעמת מכך, ומבליחה בחזרה משפט נוגה של דיקנס, ככה בדרך אגב. ואז, או אז, הייתם מתחילים לכתוב רומן משלכם. אבל לא, היום ג'יי דייט הוא הפארק החדש. אנשים בוחרים בני זוג כמו שקונים מלפפונים ועגבניות בשוק על המשקל. עוברים עגבניה, עגבניה, בוחנים מכל הכיוונים והזוויות, מוודאים שאין חס וחלילה איזה פגם, שהסוחר לא מרמא אותם. במצב כזה, מה הסיכוי למצוא משהו שתוכו כברו? הרי את העגבניות כולנו יודעים שמרססים ומדשנים, ולכן הן כבר מזמן לא טעימות דיין.

וולנטיין זה לא החג שלי. אני יותר בעניין של חג שבועות - עוגות גבינה, שוקו יוטבתה, פטה עיזים עם סוביניון בלאן. הרבה יותר כיף.

עדיף למצוא חבר לשבועות, כי מי שאוכלת לבד עשוייה להפוך מאחת לשתיים, ואז באמת יהיה לה קשה למצוא איזה אחד שיסתכל על הפרופיל שלה בג'יי דייט.