גן העדן של ילדות

הייתה נפלאה לי אהבתך מאהבתו של כל בן אנוש עלי אדמות. היית האור בחיים החשוכים שלי במשך 15 שנים.

היית האחות הקטנה, החברה הכי טובה, האדם הכי טוב שהכרתי. אהבת אותי בלי תנאים. באמת אהבת אותי. באמת אהבתי אותך. השבוע חלמתי חלום מפחיד, נאבקתי בכל כוחי עם מישהו שניסה לקחת לי אותך, וכשהתעוררתי התמונה שלך הביטה אליי מלוח השעם. וחייכתי לעצמי, כי ידעתי שיום שישי מתקרב ואחזור לחיפה ושוב ניפגש. לא ידעתי שההורים כבר שבוע מסתירים ממני שזה לא יקרה.

ואבא קנה לי מצלמה חדשה, דווקא השבוע. ואני בתום לבי חשבתי שיהיה נפלא לצלם אותך בה. כי לפני שבועיים לא יכולתי, המצלמה הקודמת התקלקלה, דווקא כשרציתי לצלם אותך. החמצתי את ההזדמנות האחרונה.

ואתמול בבית הקפה שלפתי את הלפטופ והראיתי תמונות שלך לחברים מהלימודים. ולא היה לי מושג ולו צל של מושג שאחרי כמה שעות כבר לא אוכל להסתכל בתמונות האלה מרוב כאב.

לפחות אם לך היה קבר, חלקת אדמה קטנה, שהייתי יכולה לבקר ולדבר אליה את כל מה שאני כותבת כאן.

אבל את נעלמת, פשוט נעלמת ביום שישי שעבר, אומרים שכנראה הלכת לאיזו מערה ושם נפחת את נשמתך.

הייתי רוצה לפחות שיישארו לי ממך כמה שערות, שבעוד כמה שנים ניתן יהיה לשבט אותך. כי אני לא רוצה שום כלב אחר, לא טרייר ולא פקינז ולא גולדן ולא שום כלב גזעי ומגניב אחר. רק את ליידי שלי אני רוצה. אני רוצה את החברה הכי טובה שלי בחזרה.

אף אחד מהכלבים שמקיפים אותי באוניברסיטה, בתל אביב, בחיים שלי בכלל, אף אחד מהם לא מתקרב לרמת האנושיות שלך.

אף אחד לא יאהב אותי כמו שאת אהבת. את אף אחד אני לא אוהב כמו שאני אוהבת אותך, ותמיד אוהב. את הנפש התאומה שלי.

ליידי, בבקשה תחזרי.

רק בשביל להיפרד כמו שצריך.

רק בשביל שאוכל להגיד לך

שאת אהבת חיי.

אוף, כל הכלבים האלה יקראו את השורות האלה

ורק את לא.

זה לא פייר.