וכי מה הטעם לנסות, להשתנות, לפזר חיוכים. העולם מחייך בחזרה, אבל מסתבר שזה לא בהכרח חיוך אמיתי.
כאילו היה זה פשע להיות בן אנוש, ולא פוסטר ענק מפוקסל שמרוח על מגדלי עזריאלי כמו שמן השיזוף על גופה החשוף של הקולבית התורנית או נהר אכזב שזורם בשצף עם טיפות הגשם הראשונות. כן ירבו פשעים כאלה כנגד האנושות. אמן.
זה כמו משחק שמכור לקבוצה היריבה. אם משחקים את המשחק, מפסידים, ואם מחליטים להפסיק עם המשחקים, גם כן מפסידים. אפילו מצב של תיקו אינו אפשרי.
לכי תסבירי לבחור מה זה לצמוח מעולמות שבורים, ולפרוח גם בסתיו, גם בחורף, לא רק באביב עם כל האלרגיות והדבורים.
מה זה בכלל לחיות בעולם שבו שום דבר לא ברור מאליו, לא רגע של שקט, לא חיוך תמים, לא חיבוק.
לכי תסבירי, מה זה להיות את. ולמה לפעמים את צריכה קצת שקט, ולמה את צריכה את הזמן שלך, ולמה את מפחדת.
אומרים לך כל הזמן שאם זה לא מתאים לו, הוא אפס, מאנייק, בן זונה. שיילך לפרסם מודעה בפייס בוק ויעשה אודישנים לבנות ישראל לפי קריטריונים ברורים ומוגדרים. אם זה הריאליטי היחיד שהוא חי בו.
אז אומרים, אז מה. זה לא משנה את ההרגשה האיומה. בבטן. בלב. כואב.
ואחר כך כשכבר מתחיל אתך אחד מאותם הבחורים "הנורמליים" את כבר לא מישירה אליו מבט. אין לך כוח, שוב, לשחק את המשחק עד שתיפסלי, ואז כשתאזרי אומץ לעבור לפסים דוקומנטריים, הוא ילהק לתפקיד שחקנית אחרת. איזו ג'ינג'ית מתוקה אחרת...
ובכן, תמה עונת המשחקים הנוכחית. יצאתי לפגרה - תיכף אשוב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
