I'd like to be myself for a little while.

אם מישהו מתעניין בלמה אני לא עושה את כל הדברים שפעם אהבתי, למה אני כבר לא כותבת דבר למעט חצאי שורות ומדביקה עליהם גיפים.

אני בדכאון. ולפני חודש עצרתי את הרכב בצד כי עמדתי להתנגש במודע בקיר ההפרדה. 

אני מטופלת אצל שני פסיכולוגים שונים כבר שבעה חודשים, המחשבות האובדניות שבו לבקר ממש לאחרונה.

אני עמומה, כל הדברים שאהבתי נהיו כלום ושום דבר. אני עסוקה בלעשות לא כלום. הדבר האהוב עלי הוא לישון.

אני אמורה להשתמש בציפרלקס, אבל אני לא רוצה.

זו התקופה הכי גרועה שהייתה לי בחיים ואף אחד לא נותן לי תשובה ברורה מתי היא תסתיים. אם בכלל.

הלוואי שמישהו היה מפזר לי קצת ציפי באוכל והייתי רואה אם השד הזה שאני מפחדת ממנו כ"כ באמת כזה נורא.

 עצוב לי על האהוב שלי שצריך להתמודד איתי ככה, עצוב לי בעיקר על עצמי שאני צריכה להתמודד איתי ככה, וההורים שלי. הם הכי סובלים.