אני מרגישה כאילו בקרוב מאד יקרה לי משהו רע, איזושהי תאונה. משהו.
הלב שלי מלא במועקה , מלא בלחצים על כל האנשים החדשים שעומדים להכנס לחיי מבלי שהזמנתי אותם.
אני שונאת שינויים כפויים.
אני כל כך רוצה לצאת מהמקום הזה שאני כבר משתגעת. רע לי בכל מקום. רע לי בבסיס, רע לי בבית, רע לי גם במקום המפלט שלי.
השקט היחיד שהיה לי בתקופה האחרונה הוא נשיקות על העורף באמצע הלילה דקה לפני שאני נרדמת.
אני לא יודעת אם אני אוהבת אותו. אם הוא יפרד ממני, אני לא חושבת שיהיה לי אכפת. אבל המחשבה על זה שיקרה לו משהו בבסיס גורמת ללב שלי לעשות צניחה חופשית למטה .
כל כך קשה לי לנשום , אני רוצה לפרום את החוטים הדמיוניים בריאות שלי ולתת לכל האויר ולכל הפחמן הדו חמצני לצאת ולהכנס ולמלא אותי עד אפס מקום.אני רוצה להיות מלאת אויר כי נשימות כל כך מקשות עלי. מצד שלי מלאת רעל כי אולי זה יהרוג אותי ואזכה לקצת שקט.
כבר חודש שלם לא הרגשתי אובדנית, דווקא שעל פניו דברים מסתדרים אני מרגישה את עצמי צונחת מטה.
כל הביקורת העצמית הזאת קוברת אותי, הביישנות שאני כופה על עצמי קוברת אותי, אני לכודה על הצוואר במחסומים והם סוגרים על קנה הנשימה שלי ובקרוב אני אחדל להיות.
לפני שנה הייתי אדם אחר. עכשיו אני אותו אדם ששנאתי לפני כמה שנים. אותו אדם שכל כך נאבקתי לשנות.
נמאס לי מעצמי.
אני אומרת את זה כל כך הרבה פעמים בצחוק אבל בפנים יש הרבה אמת.
כינוי:
Lola Mae
בבלוג זה
בכל הבלוגים
