I'd like to be myself for a little while.

אני יוצאת מנקודת הנחה שאני ראויה למעט האהבה שאני מקבלת. כזה בן אדם אני,

 אני יוצאת מנקודת הנחה שכל מה שקורה לי בהכרח מגיע לי. אני רואה את העולם דרך עדשות עבות שמעוותות לי את המציאות ומראות לי רק את התמונה העקומה שאני בטוחה שהיא התמונה האמיתית.

מגיעה לי אהבה, נשיקות בגב , מסרונים חמים. מגיעה לי חברות. מגיעה לי דאגה.

מגיע לי כל כך הרבה ואני דורשת כל כך מעט.

הכי אני אוהבת זה לרדת. אוהבת את איך שהוא מגיב שהנשיקות שלי מדרימות- 

חזה,בטן תחתונה, הופ.

הכי אני אוהבת זה את הקולות שאני מפיקה מכל מקום , ואת המקומות הרגישים אני אוהבת הכי הרבה. 

יש לו פרצוף אחד שהכי משגע אותי. בו הוא נראה על סף הכאב. תמיד אחרי מגע בנקודה הזו  הוא אומר לי "לולה מיי, את לא מבינה כמה שזה טוב" ונאנח.והפנים שלו מתעוות בחן אצילי שכזה והוא מקשית את הגב שלו והריסים הארוכים שלו שאני אוהבת נראים כל כך יפה כשהעיניים שלו עצומות ככה.

הכי אני אוהבת זה לרדת לו לאט, וכשאני מרגישה שהוא רוצה שאסחף להפסיק לשניה ולהמשיך. אני אוהבת שזה נמשך הרבה זמן.

הכי הרבה אני אוהבת זה את החיבוק של אחר כך. "את נהדרת" אתה לוחש לי ומחבק אותי ורק אז אתה ניגש לטפל ב"נסטי ביזנס" שלך. אם רק היית מבין שאותי זה ממש לא מגעיל.

אתה לא מגעיל אותי . כרגע אתה פשוט לא יכול.

מצחיקה אותי ההכרת תודה של לאחר מעשה, כאילו האכלתי ילד רעב באפריקה.

הציפרלקס נותן לי שקט בראש. במקום נהי ובכי יש גם מקום למחשבות , 

הציפי לוחש לי שהכל אצלי בשכל וכל הפתרונות אפשריים. בעצם לא ציפי בדיוק, אסטו- אלו הכדורים של הצבא. הם מדברים אלי בהגיון ,מספרים לי שהכל כסת"ח. שמפוצצים אותי בכדורים לישון,כדורים להתעורר,כדורים להיות שמחה... וזה לא בסדר.

האהבה שלי נהיית גדולה יותר ומפחידה יותר , ומיום ליום אני יותר חרדה מאובדן.

אני חרדה ומעבירה את החרדה הזו לאהוב שלי, שנרתע. אני אוכלת סרטים מבוקר עד ערב , 

לא מאד טעים.