הגעתי למסקנה.
אני אוהבת אקשן.
אני מחפשת דרמות.
וז הלמה אני תמיד מסתבכת בצרות.
אולי זו לא ההגדרה הכי נכונה שהייתם נותנים לי, אבל ככה אני מרגישה לאחרונה.
אז ההורים חזרו מחו"ל.
ואיתם האוכל.
סוף סוף אוכל!
לחיות שבועיים על סנדוויצ'ים זה מעניין, אבל נחמד לחזור לאוכל הגרוזיני הביתי.
אז לסנעפי סנעפ היה יומולדת F5 יומולללדתתתתתתתת יאאא ראביייי לפנייי 5555 ימיםםםםםםםם יא תחת! למה לא הזכרתתת לי! טוב ^^ לכן...
זו התוצאה של החפירה שלי ושל אורין שלושת רבעי שעה בפלאפון בחנות הבלונים - 
אכן, סנעפ גאה בנו ^^ אוהבת מאד 3> את כל שאר הברכות הלבביות שלי כבר שלחתי לך בSMS[אהמ אהמ אורין, דיליי באסמסים אהמ אהמ].
אה כן, ההורים שלי חזרו עם MP4 מתפרק =.=
יאי =.=
והעיקר, חבילת סניקרס *-*
שסנעפ זכתה להכיר אחד ^^ ולנימה יותר מפגרת - ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אנחנו אמורים להיות חברים.
אמורים.
לא יודעת.
לא ממש דיברנו על זה.
לא ראינו אחד ת'שני.
אבל
הוא פשוט
חמוד :S הגעתי למסקנה...
שאני מתאהבת באנשים רק אחרי מלאי אסמסים שאנחנו שולחים אחד לשני.
למרות שבאסמס אין רגש.
אנשים נשמעים אחרת דרך הודעת טקסט.
ואני חייבת להפסיק לראות באסמסים כאופי של בן אדם.
בנוסף לכך שאני עושה שטויות.
לא ראיתי ת'בן אדם, אני מכירה אותו... כמה זמן? שנה וחצי? אחלה.
אבל בכל זאת הוא ראה, אממ, צד אחר שלי =.= תמונה מפגרת =.=
ואני כל הזמן שוכחת למחוק אותה, תמחקי אותה גאד דאמט! ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
כמה שיחות עשו לי.
כמה הרצאות עשו לי.
על כל השטויות שאני עושה, על כמה שאני מפגרת, על כמה שזה לא מוסרי.
שנה שלמה אני אוכלת את ההרצאות האלו.
והן יוצאות תמיד מהצד השני, טהורות כמו שהן נכנסו. משום מה, רק אחת הצליחה להחדיר לי משהו למוחי המיניאטורי, שמסרב להקשיב. רק אחת לקחתי ברצינות.
כי באמת...
לאנשים כבר נמאס לשמוע את הבכי שלי ב2 בלילה.
שאני בוכה בוכה ואחרי יום מחייכת.
הבעיה היא שהפסקתי כבר לבכות.
וזה החוסר מוסריות הכי גדול.
אני לא מרגישה אשמה יותר.
אני רוצה את האשמה בחזרה...
למה אני מעדכנת פה בכלל OO זו שאלה טובה ס.ס" אגב...
מה קורה לילד הזה?
הולך להגיב נאצה לחברות שלי, אבל הוא רב גם איתי.
למה לעזאזל הוא לא מעז לצאת עלי? נגדי? משהו?
זה די מרגיש מקפח.
אבל מצד שני, אני אמורה לשמוח.
אמורה...
הוא מפחד ממשהו.
או שהוא מעדיף לא להחמיר את מה שכבר יש...
כנראה שלא רק אני מתגעגעת אליו.
כבר קשה להעמיד פנים שהבדיחות שלו לא מצחיקות, ולא לזרום עם הכיתה בצחוק.
אז אני צוחקת.
כי מותר.
כי אני מרגישה שזה קרוב.
אני פשוט לא כמו האחרים...
לוקח לי כל כך הרבה זמן לבנות קשר...
ולמי שלוקח הרבה זמן לבנות, גם לוקח הרבה זמן לפרק.
רק... שאני לא ניחנתי בסגולות האלו.
אני לא מסוגלת לפרק.
אני מתגעגעת.
אני תמיד מתגעגעת.
גם אם פגעו בי, אינספור פעמים, אני נותנת צ'אנס.
ועוד אחד...
ועוד אחד...
והנשמה כבר רעועה...
קרועה, דקורה, פצועה ומדממת...
כל הזדמנות שניתנת פוגעת בה מחדש.
ואני בחיים לא לומדת.
אני תמיד אסמוך על הבן אדם, כי ככה למדתי להכיר אותו.
למדתי להכיר אותו טוב לב, נחמד, מצחיק.
את הצדדים האחרים של הבן אדם, שהנשמה שלי "זוכה" להכיר אחר כך... היא בוחרת להתעלם מהם.
אני רואה רק את הטוב.
אני בוחרת לראות רק את הטוב.
ומי שרואה את הטוב, חייב הרי לראות את הרע.
הרע מתגלם בפציעות.
בדימום.
בדקירות.
ופשוט.
חבל...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
