זה עלול להישמע מטומטם. אבל הספיקה לי פעם אחת בחנות בגדים בשביל לא לחזור אליה. יש הרבה מאד אנשים שאוהבים לקנות בגדים, למדוד אותם, זה מרגיש להם טוב, זה עושה להם טוב, אני מאד מכבדת את זה, כל אדם ומה שגורם לו לחייך. אבל כשאני נכנסת לחנות בגדים, פורצת מלחמה. אני VS תעשיית האופנה. באחד מן הימים הלכתי עם אחותי לחנות מרכזית בעיר, מהחנויות האלו שכולן קונות שם, כי זה שיק, כי זה זול וזה הכי אופנתי שיש. הדבר הראשון שאני מבחינה בו בתוך החנות הוא שקר מאד ביחס לבחוץ, באוויר הפתוח. אני מרימה את הראש ומעבירה מבטים על כל הלקוחות בחנות, כולן נשים, בסביבות הגילאים של 15 - 30, מצועצעות, מאופרות בכבדות, וכולן לבושות בתו האופנה הכי חדשני שיש. המראה הזה קצת מפחיד אותי, אבל זה לא משהו שלא ראיתי קודם, אז החלטתי לפצוח בסיור בחנות. החנות הייתה גדולה מאד, ובבדיקה קלה של התגיות על הבגדים, נתקלתי בהרבה - One Size. תיארתי לעצמי שזה קצת שאפתני לשים על 90% מהבגדים תגית של וואן סייז, רק מכיוון שהשמלה נמתחת או כל דבר דומה. ואז, כן אז, ראיתי משהו מתסכל. שלט ענק, בקצה החנות שמאלה שמכריז ברשמיות - "מידות גדולות". אטמתי את האף וצללתי אל תוך האגף. בתור בחורה גדולה תהיתי מה כבר מקום מצועצע שכזה יכול להציע. לא הופתעתי שמרבית הבגדים על הקולבים היו שחורים. בחורה שמנה צריכה ללבוש שחור, ככה אומרים. התרחקתי מהאגף בעדינות, הוא נראה קצת רודף, ובזווית עיני קלטתי כמה בחורות דתיות בשאר חלקי החנות, הופתעתי, אבל לא נתתי לזה לזעזע אותי, אני חזקה! החלטתי להשאיר את אחותי למדוד בגדים ולצאת החוצה, האווירה בפנים לא עשתה לי טוב. ישבתי בחוץ, היה לי חמים ונעים, כשבפנים היה להן קר. הכל הרגיש לי צבוע, פלסטיק, מזויף. ואז, נשברתי. נשברתי כשראיתי אמא עם שתי ילדות קטנות, בנות 10 לכל היותר, כל אחת מהן מחזיקה שקית קטנה. שתיהן פותחות את השקית בהתלהבות וחושפות חוטיני אדום. Speechless. מה נותר לי להגיד? אז יכול להיות שהדימוי העצמי הנמוך שלי משפיע על דעתי, סביר להניח שזה באמת העניין. אבל אני יכולה רק לשער, שגם אם תורידו ממני 30 קילו, זה לא יהפוך אותי לאוהדת של כל הסיפור הזה. הבגד איבד מהערך שלו, מהאמירה שלו, האופנה משתנה מיום ליום, רטרו שמטרו. ממתי בגדים ייצגו את מי שאתה? מה קרה לימים האלו שבגדים נוצרו רק בשביל שיהיה לך חם בחורף, או בכדי לשמור על הצניעות בקיץ? אני לא מתחסדת ואין לי שום כוונה להיות. אם טוב להם, So be it.
ולאחר ששפכתי ממעמקי ליבי על סקנדל זה, לילה טוב לכל הבחורות שמאושרות עם עצמן ועם איך שהן נראות, כי מגיע לכן :)
חשבתי שזה טוב לחזור לכתוב. אני עדיין חושבת ככה, נעמיד את זה למבחן :) עברו שנתיים, אני חושבת ומודעת שאני בן אדם שונה לגמרי (בבסיסו לפחות), התפתחתי, גדלתי, אני אישה, אני בן אדם עצמאי, כמעט אזרחית ובקרוב אפילו חיילת. כל זה נראה לי רחוק בזמנו, מאד. הזמן טס לי מול העיניים, זה הזוי, זה מדהים. אין לתאר בכלל מה עבר עלי בשנתיים האחרונות, שום דבר דרסטי אמנם, אבל בסיכום כללי - גדלתי! יותר מאוחר חשבתי לכתוב פוסט שיושב לי בראש ומתבשל מספיק זמן. אני כל כך שמחה שחזרתי לכתוב, זה מספק, זה משחרר איפשהו, לחזור לשמוע דעות של אנשים אינטיליגנטים! (היה לי מאד חסר :P). אז ברוכים השבים לי.