אני מרגישה שהגעתי לנקודה שבה אני מתחילה לקרוס...

גם הגוף שלי נותן את אותותיו פעם אחר פעם-

אני עייפה בצורה כרונית, והראש לא מפסיק לכאוב.

ומהעבר לזה, הנפש שלי צועקת הצילו...

הלחץ הזה שלא משנה כמה אנסה להלחם בו- לא יפסיק,

הפחד לאכזב אנשים, הצורך להיות בסדר עם כולם,

וכל החרדות שלי קמות לתחייה לאט לאט.

אני מרגישה את זה, שחודש ינואר הולך להיות לי קשה.

הוא הולך לסחוט אותי לגמריי. לגמור אותי סופית.

שה8 וחצי חודשים האלה יסתיימו, בבקשה. רק שחודש ספטמבר יגיע.

נמאס לי מהכלא הזה, מהמסגרת שסוגרת אותי ולא נותנת לי לנשום.

קשה לי עם עצמי ועם כל מה שנמצא סביבי.

אני מרגישה שלא משנה לאן אפנה ומה אעשה, יהיה לי תמיד רע.

הנה, עברתי תפקיד- ועדיין חרא לי.

והמערכת יחסים איתו.. אני אוהבת אותו כל כך, בצורה חולנית,

וזה מכביד עליי, מוציא ממני את כל החולשות החוצה, 

והמון עצב וכאב.. ואני מרגישה שאני מכבידה עליו והוא לא חושף את עצמו.

ואני מרגישה כל כך חסרת אונים...

מה עושים עם זה? איך מתקדמים הלאה??

קשה לי וכואב לי, נפשית ופיזית.

אלוהים, איך אני מתקדמת מהמצב המחורבן הזה? איך אני משנה את עצמי?

קשה לי. אני מרגישה עומס מטורף ופחד, אני שונאת את הגישה המחורבנת שלי לחיים.

אני רוצה לעבור את זה, ושיהיה לי טוב. אבל איך? איך??