אוי , סודות מלוכלכים

כשהגעתי לצפון ונסעתי ברכב עם אבא שלי חשבתי לעצמי מחשבה אחת -

כמה דפוקה אמא שלי יכולה להיות ?

הכל התחיל כשהחלטתי לקחת שבוע חופש מהעבודה שבו הייתי אמורה לנסוע עם אחותי לסיני מה שכמובן ,התבטל .החלטתי לא לוותר על החופש הזה ואמרתי לעצמי שאני חייבת לעצמי את המנוחה הזו .דמיינתי איך אני מתאבלת על טומי ומוציאה את השרידים האחרונים שלו מהגוף שלי,כמו שמוציאים רסיסי מתכות מגוף האדם אחרי פיצוץ כזה או אחר

והחתיכות אומנם בגודל אפסי אבל הן שם והן כואבות ומשאירות את חותמן .

ראיתי בעיני רוחי איך אני יושבת סרוחה במיטת נעוריי בבית אבי , עם שיער לא מסורק וצהוב בעיניים שלא נוקה שומעת שירים שגורמים לי לבכות

ובערב,כשכבר לא יהיה לי כוח לכלום אפגש עם החברות הטובות לגלידה השכונתית .

ביום ראשון בבוקר התעוררתי בתל אביב כשה BFF עומד בדלת מצווה עליי להתעורר כבר ושנסע לעזריאלי לעשות שופינג.זה הרי ידוע מראש שאם קובעים יום מסוים לשופינג שנינו נצא משם מקסימום עם שרשרת או חולצה .

הסתובבנו בין החנויות עם הידיד החתיך עד כאב שלו ,וכשהבטן התחילה להשמיע קולות של גסיסה החלטנו שבמקום לאכול במסעדה נסתפק בפאסט פוד המקומי.

דיממתי בין הרגליים,הבטן לא עשתה עימי חסד וכשסיימתי לאכול את הפסטה הרגשתי שהדבר היחידי שאני יכולה לעשות זה להתקפל ולגנוח .

חזרנו אליי הבייתה כשאני ממהרת לארוז כל חפץ אפשרי וה BFF צועק לי לעזוב כבר את הבית כדי לנצל את המיטה שלי לצורכי זיון שלו.

ישבתי ברכבת מדדה בין הכיסאות ועד שהגעתי לצפון קיללתי את הרגע שבו ויתרתי על המסעדה לטובת הג'אנקיה שבה אכלתי .

הייתי בטוחה שזה עניין של זמן עד שהכל יעבור,שאני רק צריכה לשתות איזה מילקשייק ענקי עם תוספת חלב שיגרום לי לשלשל את עצמי בשירותים ובשביל זה יצאתי עוד באותו הערב למסעדה.

הרגשתי שאני כורעת ללדת והעברתי בדיחות כל הערב על איך נקרא לעובר,ועל זה שאני בטח אלד עם האישה ההרה שישבה לידי .

זה התחיל להיות קצת פחות מצחיק כשהיד שלי רעדה מרוב כאב ומהר מאד שילמנו את החשבון ונסענו למרפאת חירום.

שוב מרפי מכה בי והגעתי 10 דקות בלבד אחרי שהיא נסגרה ושום סופר פארם לא נראה בסביבה כדי שאני אקנה משכך כאבים .

חזרתי לבית של אבא,עולה במדרגות בוכה וכשמצאתי אותו בסלון ישן הערתי אותו קלות וביקשתי ממנו לקחת אותי לבית חולים כי אני חושבת שזה משהו חמור .

הוא בתגובה הסתכל עליי באדישות ואמר לי בפשטות שהוא לא לוקח אותי לשום מקום כי הוא עייף ועצם עיניים והתעלם מהאנחות כאב שלי .

התקשרתי לאמא,מבקשת ממנה שלא תלחץ אבל שתתקשר למונית כמה שיותר מהר כדי שתיקח אותי אליה ותוך 10 דקות כבר הייתי אצלה מקופלת על הספה ומבקשת מאח שלי לבוא מרחק של 40 ק"מ בשביל שישים אותי בבי"ח.

העברתי את כל הלילה במיון ואחרי שלל בדיקות דם שתן ואינפוזיה התברר שיש לי זיהום בדרכי השתן .

הכאב היה קטן כמו פיצוץ של חצ'קון לעומת הכאב הנפשי שחוויתי באותו הערב .

אבא שלי,שממזמן ידעתי שהורה השנה הוא כבר לא יהיה ,העדיף לנטוש אותי ולשמוע אותי בוכה רק כדי להמשיך לישון בדיוק כמו אז בגיל 15 שאמא רבה איתי ושברה לי את האצבע בתנועה חדה ואני רצתי לחדר זועקת מכאבים ובוכה לאלוהים ולקירות שישמעו אותי ושיעשו משהו .אמא עזבה את הבית בשביל לשתות קפה אצל השכנה ואבא נשאר בסלון,ראה כדורגל ואפילו לא טרח לדפוק על דלת חדרי כדי לשאול אם אחרי 5 שעות בפנים האצבע שלי אולי נהייתה כחולה וירוקה .

אח שלי,שהוא הבן אדם היחידי במשפחה שכנראה מקבל אותי תמיד איך שאני ,גם אם זה אומר שהקשר ביני לבינו מרוחק זהיר ובטוח , עמד לידי וליד אמא שלי במיון

שלף שטר של 100 שקל מהכיס ואמר לי במבט מתנשא " תתחלקו חצי חצי במונית,בסדר? אני רוצה ללכת הבייתה" וכשמשכתי לו את היד כדי שהאוזן שלו תתקרב לפה שלי ואני אוכל ללחוש לו שיפסיק להכניס אותי ואת אמא לאותה יישות ושאותי באמת לא מעניין הכסף שלו ואני רק רוצה שיהיה מישהו כאן שיחזיק לי את היד ויצחיק אותי ויוציא בועות רוק מהפה כמו שרק הוא יודע לעשות , הוא אמר לי שאין שום סיבה שהוא ישאר ולילה טוב והנה השטר ותרגישי בסדר עד הבוקר .

המחשבה העצובה שאמא היא אולי הבן אדם היחידי ,שלפעמים חונק מאהבה ומאובססיה, אבל בכל זאת מספיק פנוי בשביל ללוות אותי במצבים שבהם אני חלשה כמו שרוך של נעל הכתה בי .בבוקר כשהעיניים היו נפוחות אבא התקשר לשאול אם אני רוצה שהוא יבוא לקחת אותי כדי שנקנה את האנטיביוטיקה.

מיד אמרתי כן ,למרות ההשפלה כמה שעות קודם לכן ,מהסיבה היחידה שאמא הייתה עייפה מדי בשביל לקנות תרופות,אני הייתי כואבת מדי בשביל לחשוב על משהו ואבא הוא הבן אדם היחיד בעל האמצעים המכניים שנקראים רכב .

לא קיבלתי נשיקה או שאלה כגון איך אני מרגישה כשנכנסתי לרכב ורק חטפתי האשמות וצרחות של איך תמיד אני חולה כשאני באה אליו,ומה הוא עשה שלו מגיע את כל זה , ולמה הוא צריך לבזבז את הזמן שלו בלקנות לי תרופות כשהוא יכול להיות בבית ולישון .

הוא דיבר בחוסר הגיון וגרם לי לבכות מכאב וזה המשיך ככה עד הלילה שבו כל פנייה שלו אליי הייתה בצרחות .

זה השבוע חופש שביקשתי לעצמי ?

יום למחרת ,כבר הייתי אצל אחותי במושב החדש אליו היא עברה מת"א וכשסיפרתי לה על כל מה שאבא עשה לי היא הגיבה באדישות שגרמה לי להתרעם .

היא אמרה שכל זה לא חדש ושזה אותו סיפור שחוזר על עצמו מגיל ההתבגרות ואיך כבר לא התייאשתי ולמה אני "מתרגשת" כל פעם מחדש .

כשניסיתי להסביר לה שרוע מצב היחסים שלי עם אבא, רע כמו המצב שלה עם אמא

אני לא קטלתי אותה בהינף יד ואמרתי לה כשהיא בכתה לי על מה אמא עשתה לה ש"איך עוד לא ויתרת?ולמה את מתרגשת?” כי גם אם אני בת 20 והיא בת 32 ,כל אחת מאיתנו רוצה את ההורה שלה ואת הידיעה שיש מישהו שתמיד ישמור עלינו במצבים שאנחנו לא יכולים להגן על עצמנו בגלל אפיסת כוחות .

אני אף פעם לא צחקתי כשאמרתי לסובבים אותי שאם אני אמות יום אחד אבא שלי בטח יבכה מהמחשבה של "למה זה קורה לו?” ולא "למה זה היה חייב לקרות לי?”

ואז ישבתי ברכב וניסיתי להבין מה גורם לבן אדם שפוי בן 18,שנקרא אמא שלי ,להתחתן ולהשאר נשואה במשך 32 שנה לבן אדם שנקרא אבא .

הקיצוניות במצבים איתו יכולה לטרף את האדם הרגוע ביותר ואם לי קשה לחשוב על קשר איתו במשך תקופת חיים שכזו , איך אפשר בכלל להעלות על הדעת מערכת יחסים רומנטית עם מפלצת כזו ?

התשובה הרי ברורה וזה שהיא מגיל קטן גדלה בלי אבא שנפטר ,שחיה בבית עם מצוקה כספית קשה ורק חיפשה מישהו שיוציא אותה מדירת החדר הצפופה שבה חיה .

אני רק יכולה לקוות שהאבא של הילדים שלי לא יסיע אותם ברכב ויגרום להם לחשוב כמה מטורפת אמא שלהם .