כשהעליתי את האפשרות שאני אנתק איתו קשר
בקרוב הוא קטע אותי באמצע המשפט ואמר בביטחון "היית רוצה". 2 מילים
שמראות לי שלא משנה מה אני אחליט,הוא מחליט יותר חזק והוא ייאבק עליי.
באמת ובתמים אני חושבת שיש על מה להאבק
אבל הזמן חולף ואני מרגישה יותר כמו אבק .
מלוכלכת,נעה ממקום למקום בחוסר שקט
,צוברת מעליי עוד ועוד שאלות ותהיות שלא מוצאות פורקן בשום מקום .
לא על הנייר , לא בראש ובטח לא כשאני
מנסה לדבר .
הוא כנראה אף פעם לא היה או יכל להיות
הדבר הטוב ביותר בחיי כי הוא פשוט לא נמצא שם עד הסוף .
את כל ההיסוס והחוסר וודאות שקיבלתי
בהתחלה אני מכניסה לתוכי עכשיו ואם יש משהו שנשבעתי להוציא לעד מעולמי זה את הלא נודע הזה .
הרי במשך 18 שנה חייתי בבית שלא ידעתי
מתי אבא ישבור לי את הדלת בבעיטות, מתי אמא תשבור לי את האצבע בתנועה אחת לא נכונה
. לא ידעתי שביקור תמים אצל חברה אינטרנטית יסתיים באונס שלי ובטח שלא ציפיתי ש -4
שנים אחרי זה היא תגור מרחק שכונה אחת ממני עם תינוק בן כמה חודשים ובעל.
פעם הרעדתי בכתיבה שלי כי רעדתי בעצמי .
אנשים גדולים עם רגליים מאיימות נחתו על האדמה בליבי ולא נתנו מנוח ,והיום ? 4
קירות ביתי בת"א מגנים עליי ,גם אם אחד מהם קצת מתקלף וגורם לגשם לחדור לתוכו
בימים קרים .
אני רוצה שקט והוא רעש לבן . גורם לפרי
האהבה שלי אליו לנשור ולקליפות להרקב עם כל מילה כואבת שתמיד נאמרת בלי כוונה . תמיד
זו התמימות הזו שלו שגורמת לי להתעצבן ואז להפוך מלאת חמלה אליו כי הוא באמת ובתמים "לא
מבין" .
אבל אני מבינה טוב מאד .
הוא לא יאהב אותי לעולם כפי שאני באמת
ולאנשים כאלו כבר אין מקום בחיי .
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
