באחת הפעמים שיצאתי עם הידיד הכי טוב מהבית בתקופת התיכון, בין מתכונת-למבחן-לבגרות , מצאנו את עצמנו במסעדה עממית בחיפה רעבים לארוחה מספקת עד 50 שקל .
בגיל שרישיון נראה כמו משהו רחוק הסתמכנו על אבא שלי שיסיע אותנו וכך נוצרה לה מלכודת שבו אבא שלי מבקש לאכול יחד איתנו וחושף למול אותו ידיד את עולמו הבודד,המופרע והמנוכר .
כשהתעקשתי שיחזור לבית שלו ויניח לחברים שלי להיות חברים שלי בלבד ,מצאתי את עצמי בלי כסף ועם דמעות בעיניים מרוב בושה כשהוא מסתלק משם ושולח לי את המבט שאומר "חכי חכי מה יהיה בבית" .
אותו ידיד הטביע יחד איתי את היגון באוכל משמין ולא היסס לשלם ושלח את המבט ההפוך לגמרי שקיבלתי כמה דקות קודם שאומר - עזבי סיקרט,עליי .
וככה הוא הציל אותי כשהכרטיס אשראי לא עבר שנים לאחר מכן בפאב השכונתי
וכשהוא יצא כמה דקות לפני ארוחת השישי המשפחתית לאסוף אותי כשנתקעתי במקום המפחיד ביותר בחיפה עם תיק מלא בבגדים שרוצה לנחות בבית
והביא לי כוס קפה מגורען כשהוא עדיין בפיג'מה ועם קורי שינה בעיניים בשבת בבוקר, כי בבית של אבא היה רק קפה נמס שמזכיר לי טעם של בחילה
ולקח אותי אל אותו אהוב ישן שנמצא מרחק של חצי שעה נסיעה כשבחוץ חושך וגשם רק כי ידע כמה רציתי להיות בידיים של מישהו
זה לא משנה לי שלפעמים הוא אומר את האמת המכוערת בפנים , כי היא תמיד מכוערת והיא תמיד נכונה.
והוא הידיד הכי טוב שלי שיכול לעקם לי את היד מרוב אהבתו אליי, ולמחוץ לי את הציצים מבלי שארגיש ניצול או כאב רק כי הוא רוצה משהו רך שכל הצבא הזה שהוא נמצא בו לא נותן לו
והוא ידיד נפש , גם אם לפעמים אני לא רואה אותה מבעד לכל הצחוקיאדה הצינית שהוא כ"כ מומחה בה .
לא סתם בכיתי כשהוא גילה לי שהוא הומו אי שם בשלהי גיל 16 ,כי אז הבנתי שאני והוא
באמת לא נתחתן .
ואולי עדיף ככה .
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
