אני ידעתי שבתוך הבית
השרוף יש סיקרט שעדיין חיה ונושמת
וזו עובדה,כי
אני כבר לא מחזיקה אותה בידיים גוססת ועל
זמן חיים שאול , היא
כבר קיבלה רוח משלה ונשמה משלה והיא נכנסה
לתוכי ועכשיו שתינו זה אותו בן אדם .
אין לי עוד יישות מסתורית
שאחריה אני צריכה לרדוף בכל הכוח ולהשיג
בעלות עליה .
עכשיו אני -זו
לגמרי אני . מה
שבפנים ומה שבחוץ זה אותו צבע,
אותו צליל ואותו ריח של שדה ירוק ופורח
במקום עצים שחורים ושרופים מייאוש .
חיפשתי הסבר פסיכולוגי
לאיך דברים מסתדרים חלק אחרי חלק בצורה
הטובה ביותר אבל לפעמים אני לא צריכה
למצוא תשובות אלא פשוט להשקיט את המוח
ולקבל את החיים כמו שהם .
ההוכחה הטובה ביותר לזה הייתה החגיגה
ליום הולדת 20 שלי
.
אני חושבת
שמאז גיל 12 , שבו
חגגתי בת מצווה שלימים תזכר כנוראית
וגשומה , לא
נהניתי מאף מסיבת יום הולדת שהייתה לי .
והפעם ,
כשאני לבושה בשמלה אדומה
וקצרה עם פפיון ענק ,בשיער
חום וגולש ובחיוך שלא יורד לי מהפנים –
ניצבו מולי כל האנשים שמלווים אותי לאורך
השנים וכאלה שילוו אותי עוד הרבה אחריי
.
כשהזמנתי
מקום במסעדה ל-
7 אנשים ,
באמת ציפיתי שרק 7
אנשים יגיעו
אבל הדקות
עברו , ועוד
ועוד אנשים נכנסו עד שהצלחתי לספור 16
אנשים שתכננו את מהלך ערב
השישי שלהם באופן כזה שבו יראו אותי במיוחד
.
קיבלתי מצלמה
חדשה ששאפתי לאחוז בה במשך הרבה זמן ,
ממישהו שהייתי ואני עדיין
יקרה לליבו ,
בתדהמה מוחלטת .
התפטרתי מאותה
גלידרייה שאת קירותיה ראיתי בחצי שנה
האחרונה ועוד באותו היום מצאתי ג'וב
נחשק שאני עובדת קשה ואוחזת חזק בשיניים
כדי שלא יברח מבין אצבעותיי
אנשים מחייכים
אליי בנחמדות ,עושים
כל שביכולתם לעזור לי
וגם את
אלו שמפגינים מולי פנים חמוצות ומסרבים
במרירות אני לוקחת כגרגרי חול קטנים ולא
מזיקים .
השמש זורחת
מעליי מבלי לשלוח קרניים שיעוורו ויציקו
לי בעיניים ואני רק מחייכת אליה ונהנית
מהחום המלטף .
לא קשה לשים לב שדברים השתנו וישר לזה סיבה ישירה לכך שגם אני השתניתי .
כשניסיתי להסביר לחברה את ראיית העולם שלי כמטאפורה הלכתי על עולם הצילום.אמרתי לה שהראייה שלי כולה השתנתה כאילו החלפתי עדשה לאותו הגוף שנשאר אותו דבר.
אני מרגישה דברים בצורה אחרת ,בצורה שהעולם שלי כבר לא רועד יותר ובעקבות כך הסגנון כתיבה שלי השתנה .
פעם כתבתי כדי להרעיד עולמות.בכל המילים שיצאו מתוך ידיי רציתי לחרוט לאנשים בראש את מה שעובר עליי , שלא ישכחו ובתקווה שאני אוכל לשנות אותם .
אבל היום אני כבר לא מרעידה , ואני לא רועשת וזה גם בסדר .כי לפעמים דברים נכנסים אפילו יותר עמוק כשהם קורים בתהליך איטי וממושך - כמו ספר טוב .
בתקופה הקרובה תהיה שתיקה עד שאגלה מחדש איך אני כותבת מבלי להסתכל על כל מילה כאילו יצאה תחת ידיה של נערה בת 12 , ויותר כמו בחורה בת 20 .
אתם תחכו לי , אני יודעת .
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
