הן לא צריכות להיות
ירוקות או כחולות ,דבר
נדיר במחוזותינו ,כדי
שלא אשכח אותן.
העיניים של מי שאשמור
בחלקים סודיים ונעולים במוחי יכולות
להיות חומות מן השורה אבל רק אני יודעת
כמה הן יהיו מיוחדות.
על העיניים של ג'ו
לא אכתוב יותר כי פשוט לא מגיע להן .
הן ליטפו אותי,
צחקו איתי ופגעו בי לבסוף ,והיום קצת
יותר משנה אחרי שבה קיבלתי בחילה מלשמוע
את השם גלעד (הייתי
מנסה לתת לכם מידע אבל אין טעם לעקוב )
ראיתי את אותן עיניים ניצבות מולי במפגש ידידותי במלוא תפארת העצב והעונג שהכרתי ועמדתי
בזה בחוזקה .
לא נפלתי .
לא נפלתי לעיניי גלעד
כי ביום שישי האחרון ,אחד
כזה שבו לא ישנתי יותר מדי,
עבדתי הרבה יותר מדי והלכתי מרחקים
ארוכים עם בקבוק וודקה שיחזיר לי חיוך
לפנים
רקדתי עם מי שהספיקו לי
לדעת עליו 3 פרטים
בסיסיים כדי להתאהב .
כבר בתור למקום החם ביותר
בתל אביב ,עמדתי
בצפיפות עם חברה ,מחכה לגאולה שתכניס אותי
פנימה ורצוי שאותה גאולה לא תסתכל בת.ז
כדי לראות שזה המקום האחרון שבו בגיל שלי אפשר להכנס לאנשהו ,והבחנתי
בו עומד בשקט עם תווי פנים שיזכירו לכם
את אותו ערפד מהסרט "דמדומים"
.
לא העזתי להחזיר מבט כי
לא העזתי לחלום שכמה דקות לאחר מכן אני
אמצא את עצמי רוקדת לידו ,ואיתו
מחכה לרגע שבו
דברים אחרים יתפנו מהראש כדי לזכור לתמיד
כל תנועת ריקוד או את הזוית המדויקת שבה
חייך לעברי .
אז קוראים לו בן .
הוא בן 22 . הוא
מוושינגטון DC וגר
בפלורנטין .
לא מצאתי אותו בכל אמצעי
תקשורת שאפשר לנחש או להעלות על הדעת
,וחוץ מללכת
ברחובות עם שלט שבו כתוב שאני בטוחה שמצאתי
את אהבתי עשיתי הכל .
אז עכשיו אני מחכה,
נותנת לאובססיות לעלות ולרדת כמו
גלים
אבל כל זה לא משנה כי
הבנתי ,רק בזכות
בן אחד שאני אמצא את מה שליבי
מבקש
במקומות שבהם
לא חשבתי שארצה .
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
