היא שכבה על המיטה שלה, משחקת באצבעות, מסתכלת על הבטן שלה, ממששת אותה, מחייכת לעצמה. הגיע הזמן שהכל יסתדר אחרי כל מה שעבר עליה. אז נכון שהענייניים לא בדיוק מושלמים, אבל כרגע, כל מה שהיא צריכה לחשוב עליו זה רועי ואבא שלה, היא רצתה לדעת איך הוא יגיב כשהוא ישמע, על כל מה שקורה עם רועי, עליה ועל ה..

רועי נכנס לחדרה, קטע את חוט המחשבה שלה והתיישב על המיטה לידה, "מה את כזו מאושרת?" הוא שאל בעודו מתרכז בטלוויזיה, "למה לא?" היא התרוממה ונשקה לו על השפתיים, "סתם.." הוא מלמל, "אני פשוט לא רגיל לראות אותך ככה" הוא נשכב לידה ושניהם בהו בתקרה, "תנעל את הדלת לפני שמישהו ייכנס" הוא קם מהמיטה, נעל את הדלת ונשכב חזרה, "נמאס לי להסתתר" הוא חזר לבהות בתקרה והחזיק את ידה, "רועי.. דיי עם סצנות הטלנובלה האלה.. לפעמים אני מרגישה שאני החבר ואתה החברה" היא גיחכה, "זה לא מצחיק" הוא הסתכל עליה, היא הייתה כל כך יפה, "אפשר לחשוב עד כמה זה מפריע לך.. אתה כזה בת" היא צחקה, הוא חייך והתחיל לדגדג אותה צחוקה גבר וגבר, "סתומה" הוא נישק אותה.

•••

הוא חיכה בשדה התעופה, עוד שעה וכמה דקות והוא יעלה על המטוס ישר לארץ. כמה זמן הוא חיכה לרגע הזה, יש לו חודשיים שלמים להיות עם יובל, סוף-סוף.. הוא חיכה לרגע הזה שנה שלמה.

שנה שלמה של געגועים, דיבורים והמון עצבים על ההורים שלו שבגללם נאלץ לעזוב את הארץ.

לפניי חודשיים הוא ניתק איתה את הקשר, לא בגלל שהוא לא רצה לדבר איתה יותר, הוא פשוט גילה שהוא חוזר לארץ ורצה להפתיע אותה.

הוא כבר קנה את כל מה שתכנן, את הבושם שתמיד חלמה עליו, את התיק שאמרה שהיא לא יכולה להרשות לעצמה, הוא אפילו נכנס לחנות 'בנות' כדי לקנות לה את הליפסטיק שאמרה שחבל שאין בארץ.

יולי 2007, היום האחרון שבו הוא ראה אותה ולא דרך מצלמת אינטרנט מעפנה, הנשיקה האחרונה שלהם.. איך הוא מתגעגע אליה,

ועכשיו ביולי 2008, הוא חוזר לארץ סוף-סוף, הוא לא יכול להגיד שהוא לא נהנה, שהוא לא פגש אנשים, אבל היא הייתה חסרה לו, יותר מהכל.

•••

גל ישבה בפינת החדר, בוכה בשקט, מבלי שאף אחד יוכל לשמוע, את הסיוט שעובר עליה בחודש האחרון.. באמת הגיע הזמן להתפרק.

היא לא יכלה לעצום עין, בכל פעם שעצמה היא נזכרה באיומים, במכות, בעובדה שהוא היה כל כך קרוב אליה, נגע בה.. היא נגעלה, מעצמה.. ממנו, מכולם.

היא לא יכלה שמישהו יתקרב אליה יותר, היא לא סמכה על אף אחד, היא גם לא רצתה לספר למישהו, היא ידעה שישר ירחמו עליה, יסתכלו עליה בצורה אחרת.

הפלאפון שלה צלצל, היא לא רצתה לענות אבל היא ידעה מה קורה כשהיא מסננת אותו, הפחד תקף אותה שוב, הדמעות המשיכו להרטיב את הלחיים שלה,

"הלו..?" היא השתדלה להסתיר את הקול הרועד שלה, "מה זה מאמי את בוכה?" נשמע הקול מהצד השני,

"מה פתאום?" היא זייפה קול מאושר, "מה קורה יובל?".

•••

הוא עמד מחוץ לדלת החדר שלה, מנסה לדמיין את התגובה שלה כשהיא תראה אותו נכנס, הלב שלו פעם במהירות ורק האיץ מרגע לרגע.

בשנייה אחת הוא פתח את הדלת ונעמד בכניסה, ושם היא הייתה.. שוכבת על המיטה, בוהה בתקרה ומדברת בטלפון, כמו שנהגה לעשות גם בשנה שעברה,

הוא התקרב אליה, "יובל..?" היא הסתכלה עליו, לקח לה כמה שניות להבין מי עומד מולה, "גל אני כבר חוזרת אלייך" היא ניתקה את הטלפון ונעמדה מולו, "מה אתה עושה פה?" היא נדהמה,

"אוקיי.. לא התגובה שרציתי לקבל" הוא עמד מולה במבוכה, "לא.. זו לא הכוונה שלי" היא התקרבה אליו וחיבקה אותו חזק, "באת לחופשה?" היא חייכה, "חזרתי לתמיד.." הוא עיקם את פרצופו כ-לא מבין, "למה?" היא שאלה בעודה ממשיכה לחייך, "יובל.. את לא שמחה שחזרתי?" הוא התעסק בשרשרת שהייתה תלויה על צווארו, אותה אחת שהיא נתנה לו ביום שבו הם חגגו חודשיים, "ברור שאני שמחה.." היא אמרה, הוא התקרב לנשק אותה אך היא נסוגה לאחור,

"טוב יובל אני עף מפה" הוא יצא מהדלת והיא התיישבה על המיטה והניחה את ראשה על שתי ידיה.

•••

"חכה רגע.." היא יצאה מהחדר כשהוא ירד במדרגות, "מה יובל?" הוא הסתובב והחזיק במעקה, "לא התכוונתי.. אני באמת שמחה שחזרת" היא חייכה, "אוקיי.." הוא חייך והמשיך לרדת, "רק שתדעי.. אני עמדתי בהבטחה שלי.. חיכיתי לך" הוא יצא מביתה, היא עמדה לפני המדרגות, מחזיקה את המעקה בכדי לא לפול, היא עצרה את עצמה מלבכות אך המחנק בגרון גרם לה לחזור לחדרה ולתת לדמעות ליפול ישר על הכרית.

***