"לא.. לא" היא התרחקה ממנו, "אני מצטערת" היא קמה, "לא.. אני מצטער" הוא התרומם גם וניקה את עצמו, "חכה רגע.." היא הניחה את ידה על כתפו, "חבל שעזבת.." היא אמרה, "תספרי לי על זה..", "אני באמת מתכוונת לזה.." היא החזיקה בידו, עברה בה צמרמורת, "הייתי שם לבד .. שנה שלמה, רק מחכה לרגע שבו אני אחזור לארץ ואהיה איתך שוב.. ואיך שאני חוזר אני מגלה אותך איתו" הוא השפיל את ראשו, "אתה  ניתקת איתי קשר.." היא אמרה, "כדי להפתיע אותך כשאחזור.. הנה.. זה שלך" הוא הוציא מכיסו את הליפסטיק שקנה לה, "אתה תמיד מסתובב עם איפור עלייך?" היא חייכה, "את אמרת לי פעם שאת רוצה אותו ושאין אותו בארץ.. אז.. הנה" הוא הביא לה אותו, "אני לא יכולה לקבל אותו" היא הרחיקה את ידו, "לי אין מה לעשות עם זה.." היא חייכה, "תודה" היא חיבקה אותו, "כן.." הוא הסתובב והתחיל ללכת, "עומר..", "מה?" הוא שאל והיא התקדמה לעברו, "הייתי רוצה שזה יהיה אחרת.." , "את יוצאת עם אח שלך" הוא צחק, "כן.. גם אני הייתי רוצה שזה יהיה אחרת.. אבל נחשי מה? זה לא" הוא התרחק ממנה והיא השפילה את ראשה.

גל שכבה מתחת לשמיכה שלו, הוא לצידה ישן, "איתי.." היא לחשה, "מה?" הוא התעורר, "למה את מעירה אותי?! אני עייף" הוא נרדם שוב, "טוב רק רציתי להגיד לך שאני הולכת.." הוא תפס בידה, "אל תלכי", "אני חייבת.. השעה מאוחרת, ידאגו לי", הוא משך אותה אליו, "לא." הוא קבע, "אני צריכה ללכת!" היא התרוממה, "אמרתי לך לא ללכת!" הוא התרומם, "איתי דיי.. אני רוצה ללכת" היא הרגישה את המחנק בגרון, את הדמעות שעומדות לזלוג מעיניה, היא התרוממה, "גל מה הבעיה שלך?!", "כל החולצה שלי רטובה" היא הניחה אותה שוב על הכיסא כדי שתתייבש, הוא התקרב אליה, היא צעקה, "תהיי בשקט כולם ישנים.. מה עובר עלייך?" היא הרימה את החולצה מהכיסא והתכוונה ללבוש אותה, "קחי חולצה אחת מהארון שלי" הוא פתח את הארון, "לא.. אני לא אקח" היא אמרה ולבשה את החולצה שלה, "מה הבעיה שלך?!" הוא שאל שוב, "איתי.. אני לא רוצה להיות איתך יותר".

יובל נכנסה לחדרה, כמו שהיא היא נשכבה על המיטה, מהרהרת מה יהיה, איך הכל משתבש בדיוק כשהדברים התחילו להסתדר,

קרועה בינה לבין עצמה, בין העבר לבין ההווה,

"יובל?" רועי נכנס לחדר, "יצאת?" הוא הסתכל על הבגדים שלה, "כן" היא אמרה כעוסה, "לאן יצאת?", "הייתי צריכה לחשוב.." היא אמרה, "עלינו?" הוא שאל, "גם", "היית צריכה לחשוב עלינו?!" הוא התרגז, "רועי.. תעזוב אותי עכשיו" הוא התרומם, "לעזוב אותך? לעזוב אותך?!", "רועי תירגע!" היא צעקה עליו, "תלכי לעזאזל!" הוא יצא מהחדר בטריקה.

"את לא רוצה להיות איתי יותר?" איתי צחק, "דיי עם השטויות שלך! את חיה בסרט! כן זה מה שאת! את בטוחה שכל העולם רע אלייך, שכולם מתאכזרים אלייך, שכולם רק רוצים להכאיב לך ולקלל אותך ולפגוע בך! דיי תצאי מהבועה הזו כבר! לאף אחד אין שום דבר נגדך. תפסיקי כבר עם ההזיה המטורפת הזו!" הוא צעק והיא התיישבה היכן שעמדה, בוכה ומתייפחת, "אתה זה שלא רואה את המציאות! אתה לא רואה איך אתה מתנהג אליי.. איך אתה דוחף אותי לעשות דברים שאני לא רוצה" היא לקחה נשימה עמוקה, "לא רוצה?! שקרנית! אל תגידי שאת לא רוצה את זה!!!" הוא צרח, "אני לא.. אני לא רוצה את זה.. ואם היית מקשיב לי ולא פועל לפי מה שאתה רוצה.. היית מבין!" הוא צחק, "את נהנית מכל רגע שאת איתי.. ואת כן רוצה את זה הרי. למה את עושה את זה עכשיו? כדי ללכת ולהגיד שאני הכרחתי אותך לעשות כל מיני דברים? בשביל זה?!" הוא המשיך לצעוק, "אני לא רציתי.." , "תפסיקי לבכות כבר כמו ילדה קטנה!" , "אתה רואה? על ההתנהגות הזו אני מדברת!" היא קטעה אותו, "אתה מנצל את הכוח שלך.." הוא סטר לה והבכי שלה גבר, "צריך לאשפז אותך.. את חולת נפש".