בקרוב מאווווווד !

"אני לא מאמינה שהשנה הזו כבר נגמרת" חייכה רותם לנוגה, "והיא נגמרה בדיוק איך שרציתי שתגמר.. זאת אומרת, רציתי שזה יקרה במהלך השנה אבל..", "הבנתי" היא קטעה אותה,

"את לא שמחה.." רותם התיישבה על המיטה, "טוב ששמת לב" סיננה נוגה והמשיכה להתעסק במחשב,

"אל תהיי עצובה בגללו" רותם ניסתה לרומם את מצב רוחה של נוגה למרות שהיא ניסתה כבר פעמים רבות, "בגללו? אני ממש לא עצובה בגללו" אמרה נוגה והסתובבה לכיוון רותם ההמומה,

"את לא..?" היא שאלה בחשש, "לא. אני עצובה כי לא יצאנו... כי הוא ביטל, כי דור ביטל.. אפילו לא הוא. זה למה אני עצובה" היא אמרה וגרמה לרותם לחשוב, "את רוצה שאני אשאל את דור?" היא שאלה, "נראה לך?! לא.. עזבי. אולי עדיף ככה" היא אמרה, "השנה תיכף נגמרת, ביום הראשון של החופש אני כנראה טסה חזרה" היא אמרה, "לא.. אל תטוסי" רותם אמרה בקול מתבכיין אבל נוגה רק חזרה לעיסוקיה.

"אני שמחה שהבנת סוף-סוף" אנה אמרה, "אבל אני לא חושבת שאנחנו יכולים להיות ביחד". תומר הסתכל עליה מופתע, "למה לא?", "ההתפשרות הזו.. אתה לא יכול להיות איתה אז אתה חוזר אליי בריצה? ככה חשבתי שזה יקרה.. אבל לא, זה לא עובד ככה תומר" היא אמרה והתכוונה לקום, "אנה..", "תומר, אולי באמת הגיע הזמן להפסיק את זה, לעבור הלאה" היא ניסתה לחייך, "אנה שבי!" הוא צעק ואנה נבהלה והתיישבה, "עכשיו את תקשיבי לי, אני יודע שהייתי אידיוט, שהייתי שם בחו"ל והיית חסרה לי וכל הריגושים האלה היו חסרים לי, אני יודע ואת אמורה להבין את זה, אני לא אגיד לך שוב על מה שקרה עם דור, אבל את צריכה להבין אותי, הכל זו טעות אחת ענקית. אבל אני אוהב אותך, ולא משנה אם יביאו לי עכשיו את נוגה או אפילו איזו דוגמנית, אני רוצה אותך וזהו" הוא החזיק בידה והיא חייכה, "באמת?" היא שאלה, "כן". הם ישבו על הספסל הקבוע שלהם, התנשקו, כמו פעם, כמו אז.

"רותם?" שאל דור מהצד השני של הקו, "כן דור?" רותם מחויכת, מאושרת, זה זמן רב היא חיכתה לרגע הזה והאמת? עכשיו היא קצת מתאכזבת, היא בנתה ציפיות על ציפיות מה יקרה ואיך ועכשיו כלום לא תואם, אבל היא מנסה להיות בסדר עם זה, היא יודעת שיש בנות רבות שמאוהבות שמישהו אבל כלום לא קורה, "את באה לפארק לכמה דקות?" הוא שאל, "עכשיו?", "כן", "אני באה" היא חייכה וניתקה, עכשיו הגיע השלב שמתוכנן מראש כבר שנה, מה ללבוש, למרות שעכשיו פתאום שום בגד לא יפה כפי שחשבה אך החליטה ללבוש את מה שקבעה מראש, אם היא חשבה אז שזה יפה, לא יכול להיות שזה כבר לא.

דור ישב על הספסל, מאז כל מה שקרה המחשבות הטרידו אותו, כל היום הוא רק הסתבך עם עצמו, כבר כאב לו הראש שהוא לא יכול היה לשאת זאת יותר והוא נכנע, הוא החליט לפרוק את הכל בפניי רותם, רותם שהוא הצליח להכיר בימים האחרונים כפי שבאמת רצה, שכל הזמן הזה היה מסתכל עליה מהצד ולא יודע איך לפנות אליה אפילו.. הוא ידע שהוא צריך לפרוק הכל בפניה, היא לא יודעת כלום עליו ולא יכלה לשפוט אותו; ואז היא הגיעה, יפה, מחויכת, מריחה טוב, הוא הוקסם.

"היי" היא חייכה אליו ושמחה לראות את תגובתו, היא התיישבה לצידו, "אז.." היא ניסתה להוציא ממנו על מה הוא רצה לדבר, "ואוו.. את יפה" הוא אמר והיא חייכה, אפילו הסמיקה "תודה.." היא אמרה, "אז על מה רצית לדבר?" היא שאלה, "שכחתי.." הוא סינן, "את לא מבינה כמה כואב לי הראש" הוא אמר, "סתם או שאתה לא מרגיש טוב?", "לא יודע.. אולי מהלחץ.." הוא אמר, "דור.. יש לי שאלה" היא אמרה, "מה?", "תגיד.. אתה בקטע של מישהי? זאת אומרת, אוהב.. או מחבב" היא שאלה במהירות כדי לא לחשוב יותר מדיי, "האמת שעכשיו לא.. אני כנראה לא בנוי לזה" הוא אמר, "למה אתה אומר את זה? אני חושבת שתהיה אחלה של חבר" היא חייכה, "כל מי שהייתה איתי רק התאכזבה, רק הסתבכה.." הוא אמר, והניח את היד על מצחו, "ממש כואב לי.." היא הצמידה את ידה למצחו גם, "אין לך חום.. ואני לא חושבת שמה שאתה אומר נכון, בטוח שמי שהייתה איתך שמחה, אל תמעיט מערכך" הוא חייך, "אוקי.. ממש כואב לי הראש" הוא שפשף את מצחו, "אתה רוצה ללכת לרופא?" היא שאלה ודור עצם את העיניים ואז פקח בבהלה, "מה קרה?" היא קפצה ממקומה, "אני ראיתי משהו..", "ראית מה?" היא לא הבינה על מה הוא מדבר, "את יכולה להזמין מונית? זה דחוף" הוא אמר והיא התקשרה.

אנה ותומר הלכו יד ביד על החוף, שניהם מחייכים, שמחים מהרגע ולא רוצים שהוא יעבור, "איזה יום מוזר היה אצל דור נכון?" שאל תומר, "מה זאת אומרת?", "ביום ההוא שכולנו היינו אצלו.. זה היה מצחיק" הוא אמר והיא צחקה, "בעיקר כשדפקו על הדלת, דור צעק שילך עכשיו כי זה לא מתאים ופתאום שמעו נפילה, צעדי ריצה.. משהו מוזר ביותר!" היא חייכה, "כן אה?" גם תומר חייך. צלצול הפלאפון של אנה קטע את הרגע, היא נראתה מודאגת ותומר רצה לדעת מה קרה, "מה?" היא ניתקה ופנתה אליו, "צריך ללכת לבית החולים.. משהו קרה לדור".

רותם ישבה מודאגת מחוץ לחדר כששניהם הופיעו, "אנה.." רותם חיבקה אותה, "לא ידעתי למי להתקשר.." היא אמרה, "מה קרה?" שאל תומר, "סתם ישבנו למטה ו..", "ישבתם למטה?" אנה הסתכלה עליה במבט מוזר, "כן ואז התחילו לתקוף אותו כאבי ראש איומים עד שהוא אמר לי להזמין מונית ולקחת אותו לפה.. אה והוא גם נבהל.. הוא עצם עיניים וראה משהו.. אני לא יודעת" היא אמרה, "אולי הוא מתחיל להיזכר.." אנה סיננה, "להיזכר במה?" שאל תומר, "אני לא יודעת אם אני יכולה לספר לכם.." היא אמרה, "נו ספרי" דחקה בה רותם ואנה סיפרה להם על דור ועל העבר שלו.

"מה זה השטויות האלה? תתנו לי כדור או משהו!" צעק דור על הרופא שישב מאחוריי השולחן, "תבין דור, אסור להפריע למוח שלך להיזכר" הוא אמר, "אני מעדיף כבר לא להיזכר.. הראש שלי הורג אותי.." הוא התעצבן. "בוא תספר לי מה ראית.." אמר הד"ר ודור ניסה להיזכר, "ראיתי שני אנשים.. איש ואישה, הייתי איתם.. אני חושב.. נכנסנו לאוטו לבן, ישן כזה.. סובארו אני חושב ואז ראיתי משאית, מקדימה, אולי היא סטתה מהנתיב שלה? בכל אופן, אני זוכר בדיוק את התאונה ואיך שכבתי שם על הרצפה.. אני גם זוכר את הדיבורים של הרופאים על זה שאני לא אצליח לשרוד כי כנראה נפגעתי בראש, והנה אתה רואה את זה?" הוא הושיט את ידו, "זה משם.." הוא הצביע על צלקת בידו, "מהחלון נדמה לי..", "אז איך בכל זאת ניצלת?" שאל אותו הרופא, "אני לא בדיוק זוכר.. אני רק זוכר שהתעוררתי בבית החולים וזהו, מאז אני אצל יוסי" הוא גמגם והתחיל לבכות, "אני אביא לך כוס מים, רק רגע" הוא אמר ויצא מחדרו, דור לא האמין, שבע שנים עברו מאז ועכשיו הוא נזכר.. הוא לא יכול היה לחשוב על מה יקרה בכלל, זה הטריד אותו, המחשבות.. איפה ההורים שלו עכשיו. "קח" הושיט לו ד"ר נבון כוס מים, דור שתה והניח את הכוס חזרה על השולחן, "טוב דור, אני אסביר לך מה קורה עכשיו," דור הנהן, "מפה ניקח אותך ישר לפסיכולוגית אלינה, היא ממש טובה והיא תעזור לך להיזכר בדיוק ולעבור את זה, אחר כך אתה תעבור לפנימיית נוער או למשפחה אומנת, זה תלוי בהמון גורמים שונים," הוא אמר, "אתה מתכוון שיכול להיות שאני אגור בכלל בצד השני של הארץ?", "כן, אנחנו משתדלים במקרים כאלו להשאיר את הילדים קרוב למקום המגורים שלהם, לא להכביד עליהם ולהוסיף שינויים," הוא חייך, "אני.." דור גמגם, "זה בסדר דור, קח לעצמך עשר דקות מנוחה בחוץ ואז אני אישית אקח אותך לד"ר אלינה" הוא חייך ודור יצא מהחדר.

דור יצא מהחדר, בצעדים כבדים הוא חיפש אחר רותם וגילה אותה יושבת יחד עם אנה ותומר, "אתה בסדר?" אנה קפצה עליו בחיבוקים, רותם ותומר לא היו כל כך מאושרים למראה, רותם התרוממה והתקרבה אליו, "דור הכל בסדר?" היא שאלה, "סיפרתי להם הכל" אמרה אנה לדור, "זה בסדר.. אני.. כנראה נזכר אבל.. הם רוצים לקחת אותי" הוא אמר, דממה השתררה, "לאן?" רותם שאלה כעבור מספר רגעים, "נזכרתי.. אז אני כנראה אעבור למשפחה אומנת או פנימייה או לא יודע" הוא אמר ושמעו את גוון העצב בקולו, "אבל.. הם לא יכולים לעשות את זה" תומר הביע התעניינות, "אני.." רותם הבינה שברגע שייקחו אותו כל מה שיכול היה לקרות בניהם אבוד, "דור אני צריכה לדבר איתך" היא אמרה ומשכה אותו משם, "במהירות כי יש לי רק עוד כמה דקות" הוא אמר, הם התרחקו מאנה ותומר והתיישבו על ספסל מחוץ לבניין, "טוב דור, הרבה זמן אני מחזיקה את זה ואני חושבת שעכשיו זה הזמן האחרון שאני אוכל להגיד לך" היא אמרה ודור הסתכל עליה, "על מה את מדברת?" הוא שאל, "אז ככה.. דור, האמת שאני.. מאוד-מאוד מחבבת אותך" היא אמרה, היא החליטה לא לומר לו את כל האמת בסוף, "גם אני מחבב אותך אבל אני לא חושב שזה הזמן.." הוא אמר והיא נרעדה, "אני חושבת שזה בדיוק הזמן, אתה צריך להיות עם מישהו, לפרוק, שמישהו יעזור לך לעבור את התקופה הזו" היא ניסתה לחייך ללא הצלחה, "אני לא רוצה להפיל עלייך את כל מה שעובר עליי", "דור זה בסדר.." היא חיבקה אותו חזק, בדיוק מה שהוא היה צריך.

"הכל בסדר?" אנה שאלה כאשר השניים התקרבו אליה, "כמה בסדר שיכול להיות" דור חייך חיוך קטן והחזיק מאחורי גבו את ידה של רותם.

"נוגה יש לך טלפון" נוגה הרימה את השפופרת, "מי ולמה?" היא שאלה, "נוגה?" היא שמעה קול מוכר ובמהירות זיהתה את נועם, "נועם.." היא אמרה, "את כבר מזהה אותי? תשמעי, רציתי להגיד לך לגביי אותו ערב..", "עזוב" היא קטעה אותו, "באמת עזוב", "לא, את לא הבנת טוב, היה מקרה חירום.. אני נזכרתי במשהו ומיהרו לקחת אותי לבית החולים" הוא אמר, "טוב נועם זה שדור הודיע לי ברגע האחרון לא היה לעניין.." היא אמרה, "אני מבין, אבל את צריכה להבין אותי", "אני מבינה.." היא שינתה את קולה התוקפני לקול נעים, "נפגשים?".

"אביב? מה את עושה פה?" שאלה אנה את אביב שנעמדה מול החבורה שממתינה לדור מחוץ לחדר, "דוד שלי פה.. מה אתם עושים פה?", "מחכים לדור.." אמר תומר, "מה קרה לו?", "סיפור ארוך..",

"אני יכולה לשבת אתכם? משעמם לי קצת שם" היא התיישבה ליד תומר מבלי לחכות לתשובה, אנה הרגישה מעט לא בנוח, "אל תדאגי אנה" היא קרצה לה ואנה לא ידעה אם להילחץ עוד יותר או להירגע, יותר הפריעה לה העובדה שאביב זיהתה את חוסר הנוחות שלה.

יוסי עמד חסר סבלנות מחוץ לדלת, מקווה לטוב, אומנם הוא לא רצה להיפרד מדור אבל תמיד העדיף את טובת האחר כל פניו. הוא מיהר להתקשר לנועם ולהגיד לו לבוא, הוא ידע כמה הם קרובים.

נועם ונוגה היו בדרכם לבית החולים, יחד, יד ביד. כמה דקות קודם לכן הם נפגשו בפארק, קצת דיבורים ולבסוף נשיקה מלאה ברגש. ברגע שנועם קיבל את ההודעה על מה שקרה לדור, הם עזבו הכל והתחילו להתקדם לכיוון בית החולים.

אחרי שעתיים של דיבורים חסרי משמעות עבורו על כמה חשוב הצעד הזה בתהליך הזיכרון שלו, דור כבר התייאש. הוא פנה לפסיכולוגית אלינה וביקש לדבר איתה על הצעד הבא, על מה הולך להיות הלאה.  היא הסבירה לו שלא ניתן לדעת בשלב הזה, שכרגע כל מה שהיא יכולה להגיד לו זה שישתדלו במיוחד להשאיר אותו קרוב לסביבה אליה הוא קשור על מנת לא להכביד עליו עם כל התקופה הזו, הוא הסתפק בכך. לבסוף החליט לצאת לנשום אוויר, הוא לא יכול היה לסבול יותר את האווירה המחניקה והלא נעימה ששררה בחדר.

"אני לא יכול יותר" הוא פנה לשלושתם, "בואי" הוא לקח את ידה של רותם והיא התרוממה מהכיסא, "טוב, אנה, תומר אנחנו רוצים שתדעו שאנחנו... ביחד" אמר דור ושלושתם הסתכלו עליהם מופתעים, אביב חייכה, רותם בעצמה הייתה מופתעת מההצהרה, "רק הכרתם" אמרה אנה, "הרבה זמן צפינו אחד על השנייה מהצד" אמר דור וגרם לרותם להבין שהוא באמת הסתכל והיא לא רק דמיינה, היא זרחה מאושר והחיוך שלה נפרש מצד אחד של הפנים לצד השני, "מזל טוב אחי" חייך אליו תומר, "מזל טוב" לבסוף גם אנה הצליחה לחייך. דור סובב את רותם המופתעת לעברו ונישק אותה קלילות על השפתיים, היא חיכתה לרגע הזה זמן רב כל כך, היא לא יכלה להסביר את האושר והשמחה שעטפה אותה.

תומר הסתכל על אנה, פעם ראשונה שהוא ראה אותה מחייכת חיוך כנה, אמיתי לאחר תקופה נוראית של חושך וקנאה, "אנה?", "מה?", "סתם.. את יפה" הוא חייך אליה והם התחבקו, היא באמת שמחה.

"זה מפה.." נועם הוביל את נוגה, "לא מפה?" היא שאלה אותו אך הוא הנהן לשלילה, "טוב.. אתה היית פה יותר פעמים ממני" היא גיחכה והוא התעלם, "הנה אני רואה שם את דור.. מה זה? עם מי הוא מתנשק?" הוא שאל בפליאה, "עם רותם! בת דודה שלי" היא חייכה בגאווה, "הם חברים או משהו?", "כנראה.." היא אמרה, שניהם התקרבו במהירות לעבר כולם, "אז דור איך אתה מרגיש?",

"נועם..?" שאלה אביב זיהתה את הקול, "נועם.. אבל אתה.. מת" היא אמרה, אנה עזבה את תומר והסתכלה על אביב, "את מכירה את בן דוד שלי? נועם?" היא שאלה, תומר טפח על כתפה, "רגע תומר.." היא אמרה אך הוא לא הפסיק, הטפיחות רק התחזקו, "מה תומר מה?!" היא שאלה בעצבים, הוא הצביע רועד על נועם שעמד מולם חסר אונים, אנה התבוננה,

"נועם?!".