על עצמי? על עליכם? על החבר שלי?

אני כל כך מעוררת רחמים שזה משהו. ממש מופרעת אכילה.

היי, אני אלכס. רוצים לשמוע סוד?

עליתי במשקל והמון, כמעט חזרתי לנקודת ההתחלה שלי. עליתי פאקינג 6 קילו בשנה הזו. אני בשוק מעצמי.זה כל כך מביך אותי לכתוב את זה כאן, לחשוב על זה אפילו..

כמה זמן אני מכחישה ומתעלמת ואומרת שרק נדמה לי שהשמנתי כל כך ושהכל בסדר ואני תכף חוזרת לעצמי. אז יום אחד אני פותחת צום ויום אחרי אוכלת קצת וביום השלישי נשברת. ואז יש יומיים של אכילה רגילה ושוב-צום, קצת,שבירה. ולצערי השבירה הזו ארוכה יותר מכל שאר הדברים שכביכול אמורים להחזיר אותי למסלול.

אני לא מאמינה שנתתי לעצמי לחזור לפה.

ידעתי שאם אני אחזור להקיא באיזשהו שלב בחיי אני אחזור גם לחוסר שליטה ואני אעלה במשקל. אז למה לעזאזל חזרתי להקיא? למה לעזאזל חזרתי למעגל המטורף הזה של הדיכאון רק בגלל אוכל? נמאס נמאס נמאס לי לבכות על זה כל הזמן. ברגע שראיתי את המשקל שלי רציתי להתאבד. לא נשקלתי יותר מחצי שנה ולא היה לי שמץ של מושג איפה אני עומדת. ידעתי שעליתי אבל פאק- לא חשבתי שכל כך. אז כמה כיף לי, אני שוב בקידומת 5. איכס. 

כאילו כל הכמעט 4 שנים של ההפרעה הזו סתם. כאילו כל הירידה הענקית הזו סתם. כאילו כל המאמץ וההמנעות מההנאות הקטנות בחיים סתם. קיבלתי סתירה בפנים והחזרתי לעצמי את הכל כמו בומרנג.

אז עכשיו די, ודי בשיא הרצינות כי אין לי תירוצים ואני לא יכולה לנסות לשכנע את עצמי שאני בסדר ונורמלית ולא שמנה. כי אני כן. אני כן אני כן אני כן! ואני חייבת לרדת את כל מה שהעלתי, ואפילו יותר.
אני חוזרת לכתוב תפריטים ולהמנע משטויות לגמרי, בלי לוותר על שום שטות קטנה. ולאכול בעיקר ירקות ומים.ולהתחיל להיות רצינית כי כבר מזמן שכחתי את עצמי.

ואני חוזרת לעסוק בספורט ולא אכפת לי כמה עיסוקים אחרים יש לי על הראש. לא אכפת לי עומס ועבודה ופסיכומטרי ולא אכפת לי שקשה לי מבחינה נפשית. אני חייבת להצליח, אני חייבת לחזור להיות מי שאני.

בבקשה תחזירו לי את עצמי. אני שונאת להיות מה שאני עכשיו.