רגע כזה של בסדריות.
בעצם, יותר מבסדריות. מקודם הסתכלתי במראה, שמתי עליי ג'ינס שכבר גדול עליי במידה וחצי אבל עדיין נראה פצצה, שמתי חולצה צמודה עם פסים שיש להם בדרך כלל נטיה מפוקפקת להרחיב ויזואלית ובכל זאת, שמתי נעלי עקב עם שפיץ מחודד בקצה - והרגשתי שאני יכולה לכבוש את העולם. אני יכולה להרצות בפני כיתה שלמה. אני יכולה לדבר בביטחון מוחלט מול אנשים. אני בדרך לכבוש את עולמי ואת עולמכם בלי מאמץ בכלל, רק עם חיוך קטן ועיניים מלאות הבעה.
זה כיף הרגעים האלו, אין מה להגיד. רגעים קטנים של ביטחון, כאילו עשיתי שורה דמיונית, רק מתוך אהבה לעצמי, לחיים, למה שקורה פה בין לבין. לרווח ולמתח הזה בין רגע של עצב לבין רגע של שעמום לבין רגע של חרדה לבין רגע של דכאון לבין רגע של תקווה.
מי בכלל ידע שאני יכולה להיות מאושרת במקום האחרון שתכננתי להיות בו.
הלימודים?
בסדר.
הדירה?
בסדר.
הבחור החדש?
בסדר.
החברים?
בסדר.
המשפחה?
בסדר.
עוד נראה לאן הבסדריות הזאת תיקח אותי. עדיין מחשבות טורדניות על אקסים. עדיין מחשבות אובססיביות על עתיד שאף פעם לא מגיע. עדיין אותה ילדה קטנה בגוף של אישה שרק מנסה להבין איפה המקום שלה בעולם הזה וכבר לא עסוקה בשאלות קיומיות. חרדה זה מצב נתון אבל אנחנו נשתמש בה בשביל לכבוש לעצמך מקום בעולם. את כבר עושה את זה. רק ממקום של כאב אפשר לדעת איך לרפא כאב. רק ממסגרת חינוכית בה אכלת קש וחצץ ואחר כך גם חרא- רק שם תוכלי לעשות תיקון לעצמך ולאחרים.
האירוניה לא מתה - היא פה והיא קורעת מצחוק.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
