Feels like I'm stuck

אני מנסה לא להתנגד לתחושה הזאת. לטורנדו המחשבתי הגועש והרועש הזה. למפלצת האובססיבית שמכרסמת לי בכל פיסה אפשרית של יציבות וחוסן נפשי. את אפס מאופס וכולם רואים את זה. כל הזמן. את שקופה לגמרי. רואים לך הכל. כל מי שפוגש בך- רואה את זה. את בדיחה ואת טרגדיה ואת הכל וכלום בו בזמן. את ים סוער ריק מתוכן שעסוק רק בעצמו, גאות ושפל, גאות ושפל, זריחה שקיעה, שקיעה זריחה, חורף, קיץ, שרב, חמסין, אביב, שלכת, אין חשיבות לכלום אצלך. זה רק אני ואני ואני ואני וכולם יודעים עלייך. את בנאדם גרוע ולמה בכלל העזת לחשוב אחרת. אנשים אוכלים את הלוקשים שלך רק כשאת מצליחה לעבוד על עצמך. את גרסת הדלתא של הפרוטוטייפ האנושי. את אוכלת לעצמך את המוח עם כפית ולמה שמשהו מזה ישתנה יום אחד. יש אנשים שנולדו בשביל לחיות ויש אנשים שאוכלים לעצמם את הראש בבולמוסים ועוד נשארים רעבים אחרי זה. יש אנשים שיודעים להכיל את העולם ולהפך ואצלך הכל זה מאבקי כוחות והורדות ידיים. זאת את נגד X, זאת את נגד Y, מי בכלל יכול לעקוב כשיש כל כך הרבה קרבות ומי בכלל זוכר את הניצחונות. ברגעים האלו כל מה שידוע לך על עצמך והעולם זה הדיבור הפנימי המרושע הזה שלא מפסיק להעביר ביקורת על איך שאת מדברת, חושבת, מתנהלת, הולכת, יושבת, נושמת, צוחקת, בוכה, מחבקת, כל ביקורת שאי פעם נאמרה או לא נאמרה מתרוצצת לך במוח ואת שם בשביל לאכול אותה בתיאבון, לבלוע, להעלות גרה, לגרגר, לבלוע שוב, להקיא, לבלוע מחדש, סופרת קלוריות, דוחפת אצבע לגרון, מזיעה ובוכה ומתייפחת ואין מי שישמע. את אוכלת אותה ולא משאירה פירורים של ספק. את מנסה להיאחז במה שידעת על עצמך היום בבוקר, ברכבת, כשעוד היית בעמדת כוח ורק רצית לכבוש את העולם או לפחות את ספסל הלימודים. את נראית טוב ואת מרגישה טוב ואת בנאדם טוב ואת תעשי טוב. אבל זה מתערבל ברגע הכי קטן בו את מרגישה דחויה, לא ראויה, לא אמתית, לא מי שהבטחת לעצמך הבוקר שאת. רסיסים של זהות מתפזרים לך לכל הכיוונים ואת מנסה לאסוף את חתיכות הפרגמנטציה שהתפזרו בחלל הכיתה. את יושבת ברכב עם חברה ללימודים שאין לך מושג מי את איתה. איך בכלל מנהלים שיחה בין אנשים. למה אני לא מרגישה כמו עצמי. למה היא בכלל משתפת עם זה פעולה. למה אני כל הזמן חושבת על חשיבה ולמה לא פשוט מתקיימת בהווה. את כבר מכירה את כל הכללים. את כל החוקים. יש לך אותם בכל הספרים על המדף, באפליקציות, בזיכרון לטווח ארוך ולפעמים גם בזיכרון עבודה. למה את ממסמסת את זה דווקא כשאת הכי צריכה? למה את במאבק קיומי ברמה הכי בסיסית שיש? למה ביום לימודים פאסיבי לחלוטין בו את פשוט צריכה להתקיים, להתנהל בעולם החיצוני, לנהל את העולם הפנימי, למה הכל נהיה כל כך מכאיב וטראומתי? למה הכל כל כך כואב? למה הכל כל כך מפחיד ומאיים? למה את במוד הישרדותי כל הזמן? מה, זה בגלל השואה? מה, בגלל שלאמא שלך יש חרדות והפרעה כפייתית? מה, בגלל שסבלת בריונות בתוך המשפחה ומחוצה לה? מה, בגלל שהעולם אכזרי? זוכרת שאתמול הוא לא היה כזה? זוכרת שהחיים היו יפים ואפילו שקלת את האופציה של להביא ילדים יום אחד? את מבינה שאת בקושי מצליחה להחזיק את עצמך פה ליום אחד? למה את אף פעם לא באמצע ותמיד בקצוות, בצדדים. למה החיים לא יכולים פשוט לקרות מעצמם ולמה את צריכה להריץ מחשבות בלי הפסקה. למה את הולכת לעשות טיפול רפלקסולוגיה ולא מצליחה להירגע אפילו שם? למה את עדיין שואלת את אותן שאלות ולא מצליחה לקבל תשובות? למה את חושבת שאת מסוגלת לטפל באחרים? למה את חושבת שיום אחד כל זה ייפתר? למה אני לוקחת ריטלין ושותה קפאין? אין לך שכל? את לא מבינה שאת מכניסה את עצמך לחרדות ושאת גם ככה אוכלוסייה בסיכון? איפה נרגעים ביקום הזה? איפה מניחים את הראש? איפה מורידים ראש? איפה נלחמים ואיפה נכנעים ואיזה מלחמות בוחרים? האם המלחמות בוחרות אותי? האם יש לי יכולת להתנהל פה בחלל? האם אני אירדם הלילה? האם מחר אקום בנאדם חדש?