יש משהו בעובדה שאני מסיימת ימים כאלו ברצון לצרוח לשמיים, תחושת קרינג' מגרדת בכל הנימים בגוף, בכאב ראש שנוצר מיותר מדי כוסות קפה בשילוב ממריצים, עיגולי זיעה למרות שבכלל קר בחוץ ויותר מדי חיוכים מאולצים. איזה דבר מפחיד זה להיות בנאדם. איזה דבר מפחיד זה העולם החיצון. איזה דבר מפחיד זה להיות אותנטי. איזה דבר מפחיד זה לקבל ביקורת. איזה דבר מפחיד זה להביא את עצמך בצורה הכי גולמית שיש, להפסיק לנסות ללטש ולרטש ולבעבע את זה מול אדם אחר שיכול לרסק אותך בשניה. רק שניה תספיק. אולי אפילו פחות. לא צריך אפילו משפט. מספיק מבט או חצי חיוך או כל דבר שיתפרש לי כביקורת שהיא לא ממש בונה- ובום, את בקרשים. את מקבלת פידבקים חיוביים אבל
לא
מצליחה
לזכור
אותם.
את נתפסת לשלילי ברמה ששוחטת לך את הצורה. את מדברת באותנטיות, גאה בעצמך, ושוכחת מזה תוך רגע. את סיר לחץ בדמות אדם ואת חושבת שהצד השני רואה את זה. את גועשת ורועשת אבל הם בדרך כלל לא שמים לב. לא שזה מפריע לך לא להאמין בזה. את בטוחה שהחיים בוחנים אותך כל פעם מחדש, כל אינטראקציה קטנה היא מראה המשקפת לך את עצמך בעולם, מתהלכת על גבי כדור הארץ בנחישות מהוססת, נוירוטיות שלא מפסיקה להטביע את עצמה כל פעם מחדש. הייתי מאוד שמחה להירגע מכל זה אבל לפעמים זה מרגיש שכבר אין דרך חזרה. את נזכרת באמא שלך, בסבתא שלך, כל הקוד הגנטי שלך מוטמע בך באופן חסר תקנה. את מנהלת רגשות בפרימיטיביות אלגנטית. את מדלגת כל פעם מחדש על נתיב הקבלה העצמית ותמיד האיש הקטן הביקורתי ההוא שנמצא בתוכך צועק, משווע, מעניש, בלתי ניתן להרגעה. את מנסה למצוא את המקום שלך בעולם שבו המחשבות שלך מתקיפות, מקטינות, מרעישות, מחסלות כל פיסה של רגיעה.
הייתי רוצה פשוט לקבל את זה. לא נשארו לי יותר כוחות להילחם או לשנות. אין לי משאבים מנטליים או פיזיים להמשיך לנסות למצוא מחסה מעצמי. אלו מחשבות שווא שתמיד יהיו שם, תמיד ישגעו לך ת'שכל, את תשמעי אותן ללא הפסקה לא משנה כמה תנסי להילחם בהן. הן שם כדי להישאר. אני מרגישה שזאת הבחירה הכי נכונה לנהל את הטמפרמנט הזה מעכשיו. פשוט תדעי שזה שם. זה לא הולך. תנסי לגלוש על זה. תנסי להקשיב לזה רק בחצי אוזן. תנסי להקשיב למה שאת שומעת באוזן השניה. תנסי להסביר לעצמך כל רגע מחדש מי את, למה את, כמה את, איפה את, לאן את חושבת שאת הולכת. כי רק את יודעת. להם אין מושג. יש להם את עצמם על הראש. החוויה שלך תמיד תהיה רועשת. ויתרתי על השקט הזה. אני אנסה למצוא את השקט שבתוך הרעש.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
