לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Feels like I'm stuck


פוטנציאל כפוטנציה, יומן מסע אישי

כינוי:  nowhere

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


1/2022

רקוויאם לחלום


אז אתמול במקום לצאת לדייט המיוחל, ישבתי בבית מול הטלוויזיה והתענגתי על עוד ערב ביתי בו אני יכולה להיות מי שאני, במקום הכי מוגן בעולם. הבית.


אז אחרי יותר מדי שנים שבהן דחיתי את המועד- ישבתי לראות רקוויאם לחלום. אחלה סרט. חזק. מביך אותי לחשוב שהיו סרטים הרבה יותר מטופשים שטלטלו אותי יותר ממנו, אבל מה אפשר לעשות- אני לא אאנוס את עצמי להתרגש עד דמעות. 


מה שכן, לקחתי ממנו את ההבנה שכולנו מדמיינים משהו לגבי העתיד הרחוק בשביל להתקיים בהווה, במציאות. זה לא מאוד מתוחכם לקחת את הדוגמא של שרה זילברשטיין או איך שלא קראו לה, ולהיזכר בתקופות הנוצצות שלי של הפרעת האכילה. הפרעת אכילה ברבאק זאת היתה. הצלחתי לעשות שם שילוב מוצלח כזה של אנורקסיה, בולימיה, מחשבות אובססיביות, הימנעות חברתית וחלימה בהקיץ רוב שעות היום. הטריגר הכי משמעותי היה העובדה שהתבגרתי ופתאום הבנים הכי שווים שמו לב שבא להם עליי. אז הרגשתי לא מספיק ייצוגית בשביל להיכנס לתוך המשבצת הזאת, כי איך אפשר להיות הדמות הראשית בסרט אם את לא נראית כמו אחת? אז הורדתי איזה 15 קילו, מי זוכר בדיוק מספרים, איבדתי את המחזור, ראיתי שחור כל פעם שקמתי מהכיסא, שלא לדבר על זה שלפעמים היה כואב לשבת על הכיסא, הייתי מפנטזת על עולם בו אפשר יהיה לאכול כמה שיותר שוקולד נוטלה בלי להשמין בכלל, אבל עד אז- ברוקולי עד אין קץ, המחמאות כמובן הגיעו בתורן, כולם פתאום רצו לקחת חתיכה ממני. נעשיתי נתח בשר משובח ביותר, משהו טרי טרי שרק עכשיו יצא לשוק. זה ערבב לי את המוח כמו שרק ילדה שהרגישה שמנמנה כל חייה, שאחותה הגדולה פיתחה אנורקסיה עוד שנים קודם לכן ותמיד חלמה ללכת בעקבותיה- ממש כמו ששרה גופשטיין או איך שלא קראו לה אמרה- קיבלתי את המקום הכי טוב בשמש. היה לי למה לצפות. לא משנה שבכלל לא קידמתי את עצמי כמו שצריך. לא משנה שהפנטזיה שגרמה לי להשיל את כל הקילוגרמים האלה תוך הרס עצמי מובהק וההגשמה רק הלכה והתרחקה ממני, אותו חלום לזוגיות מעצימה מול אחד מהם שתעיף אותי למעלה ותגרום לי להיות סוף סוף כל מה שאי פעם חלמתי להיות- לא היתה בכיוון. באיזשהו שלב שרפתי את עצמי שם חזק חזק, כמו שרק נערה בהפרעה יכולה לעשות. הייתי ילדה אבודה, אבודה, אבודה בשלב הכי הורמונלי ומעיק של החיים, בלי שום תמיכה או מעטפת רגשית אמיתית, רק צרכים נרקסיסיטיים של אחרים מסביבי והמון המון ביקורת. המון. תמיד. מאז ולעולם. אני זוכרת שיום אחד קלטתי שכל החברות שלי פיתחו את עצמן, בלימודים, בתנועות הנוער, בחוגים, בעבודה, ואני הייתי עסוקה בלספור קלוריות. האישיות שלי היתה הפרעת אכילה. כל מה שדיברתי עליו היה קשור באופן ישיר למשקל. ולמה בעצם? לחשוב שהרגשתי כל כך זרה בתוך הבית שלי זאת מחשבה שגורמת לי לרצות להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת לעולם. העלבון, הבושה, הניכור וחוסר האונים הפכו אותי לבחורה כועסת, צינית, מרירה ושונאת אדם ואת החיים עצמם. לא הצלחתי להבין למה אנשים כל כך אוהבים את העולם הזה. הדבר היחידי שהייתי צריכה זה שייכות, זהות, מישהו שיוכל להכיל אותי כמו שאני, שיצליח לקבל את השברים כמו שהם ולא רק לאחות ולטשטש. אני זוכרת שהיתה בי מוטיבציה בלתי נגמרת להרס עצמי וגם חלמתי להגיע אפילו יותר רחוק משם. תמיד פנטזתי על חיים בהם אני זורקת הכל לפח, חיה על הקצה, מסירה מעליי את כל האחריות החברתית הזאת ופשוט מוצאת את הפינה שלי בעולם. פינה די מרוחקת מכל מה שהכרתי. הייתי אוהבת לשבת הרבה עם עצמי. קצת כמו היום, רק שאז הייתי יותר מתביישת בזה. בעצם, ממש כמו היום. גם היום אני מתביישת בזה.


רציתי להזכיר לעצמי שבדיוק כמו ששרה גולדברג או כל שם יהודי גנרי אחר, הצליחה להביא את עצמה לידי מימוש עצמי ברמה הכי מנותקת מהמציאות שיש- ככה גם את עשית במשך שנים רבות רבות רבות. הסתכלת על החיים רק מתוך פרספקטיבה מומצאת, מעין סיפור חלומי ומתוק שמספרים לפני השינה על נסיכים ונסיכות, כל פעם שהיה קצת קשה היית בורחת אליו, משפצרת, משנה, עורכת, מוסיפה.


והיום?


אחרי השנה הארורה הזאת, באמת ארורה, הצלחתי להגיע למקום כל כך נמוך, אי שם בקרקעית האוקיינוס נגעתי בקרקע, מיששתי, אחזתי, סירבתי לחזור למעלה ולראות את האור. אבל האמת? שאני לגמרי יכולה להבין את זה. בייבי, היה לך קשה. את בנויה קצת אחרת, את יותר רגישה. גדלת בסביבה שראתה רק את הצרכים של עצמה, שזה הגיוני סך הכל, כולנו בסוף היום רואים רק את עצמנו. לכל מקום אליו את הולכת- את תמיד חושבת שאת במרכז הבמה. החיים שלך ורק אז כל השאר. אז בסדר, נכון, יכול להיות שלא הגיע לך. אבל למי כן מגיע משהו? מה הסיכוי שמישהו יוולד בדיוק במקום הנכון בשבילו בעולם כל כך רנדומלי וחסר גבולות? הסיבה היחידה שהמשכת עד היום היא כי מסתבר שיש בך כוחות פנימיים עצומים. קשה לראות אותם, זה נכון. יש ימים שאת בקושי מצליחה להאמין אפילו לעצמך. אפילו ברגעים אלו, שורות אלו נכתבות, וכל מה שבא לי לעשות זה לצחוק על עצמי. לך? כוחות? את פה מחוסר ברירה. את מנסה למשוך את עצמך כל פעם קצת יותר למעלה, מתגלשת, מטפסת חזרה, בוכה. אבל האמת היא, שאת פשוט חזקה. את יכולת לוותר לעצמך. את יכולת להגיע אפילו יותר נמוך, יותר רע. את זוכרת שעמדת שם למעלה, עברת את המעקה, כמעט שחררת אחיזה? מי יודע מה היה קורה שם? מי זאת אם לא את שהחזירה את עצמה אחורה בחזרה, כשכבר לא נשאר לה שום דבר אחר להיאחז בו, כשהיא הסתכלה לריק המזוהם הזה עמוק לתוך הנשמה ואמרה "שומעת? יש מצב שיש עוד יש דרך חזרה".


 


 


ואגב, קצת על היותי כלבה. לפעמים יש מי שמגיב ואני כבר לא ממש עונה. אז תודה לכל מי שקורא את השלשול המילולי שיוצא לי פה ואפילו מחמיא. זה באמת עושה לי טוב על הלב. לפעמים אני מרגישה שבא לי להגיב בחזרה אבל אני לא ממש יודעת מה, אז אני פשוט מוותרת לעצמי וככה אני גם נראית יותר מגניבה וחכמה. אז בכל מקרה, המון תודה.

נכתב על ידי nowhere , 8/1/2022 14:09  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לnowhere אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על nowhere ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)