לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

Feels like I'm stuck


פוטנציאל כפוטנציה, יומן מסע אישי

כינוי:  nowhere

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


1/2022

בורדרליין.


יש איזה אישיו קבוע שאינו קבוע כבר שנים בקשר לאבחנה שקיבלתי אי שם בשנות הנעורים. האבחנה הזאת הרגישה לי בית. היה משהו שסוף סוף גרם לי להרגיש שהנה, סוף סוף הבנתי מה הבעיה שלי. יש לזה שם. עצם השיום נותן המון שקט ותחושת שייכות, אפילו אם זה שיום שהוא לא איי איי איי, משהו שדווקא גורם לאנשים לברוח ממנו ולא אליו. מאז אני בעצם חיה בצללים. אני יודעת ואני מרגישה את ההפרעה הזאת בכל כולי, היא אופפת אותי ברגעים הטובים וברגעים הרעים ואני תמיד יודעת לקרוא לה בשם. אבל אף פעם אני לא מציגה אותה בפני אחרים. ברגע שמדברים אותה זה מרגיש לי פתטי, תלותי, תלוש, חסר תועלת ומקושש רחמים. בשנים האחרונות הצלחתי במקסימום להגיד הפרעת ויסות רגשי, רק למספר אנשים בודדים הצגתי אותה כמו שתיארו אי שם במאה ה-19, איפשהו בין פסיכוזה לנוירוזה. משהו בהפרעה הזאת מרגיש לי מטומטם. מרגיש כמו בעיה שנמצאת ולא נמצאת שם כל הזמן. כי כשהכל טוב אני לגמרי משחררת אותה ממני, שוללת אותה, היא טייטל של אחרים, וכשרע לי אני מוצאת בה נחמה, מנגנון הגנה בדמות אינלטקטואליזציה וחקירה אינסופית ברחבי האינטרנט, מצליחה לזהות את עצמי שם בין כל החלקים. התחושה הזאת של הזהות הרעועה היא פשוט מדבקה שלא יורדת. זה משהו שלא משנה כמה אני אנסה לתלוש ולגרד, תמיד יישאר סימן מגעיל כזה ועיסוק יתר אובססיבי בלטשטש ולמחוק. ההצגה הזאת לקהל שלא נמצא שם היא פשוט מתישה. הניסיונות לשלוט בחרדות, במתח, בהצפה, בריקנות, בכעס ובאדישות הם פשוט עבודה בפני עצמה, וזה מתבהר לי עם הזמן למה אני תמיד באפיסת כוחות. למה תפסו אותי כל כך הרבה מחלות פסיכוסומטיות במהלך השנים. כי את במצב הישרדות קבוע, את באזור מלחמה בלי הפוגות, גם כשטוב לך את תמיד בהיכון כי את כבר למודת קרבות. יש משהו מתיש בעובדה שאני אפילו לא מצליחה לנכס לעצמי את הטייטל הזה, הפרעת אישיות גבולית. בא לי להקיא כשאני חושבת על להגיד את זה בקול. זה מרגיש לי נואש, זה מרגיש לי אידיוטי. הבעיה היא שזה באמת מי שאני. לפעמים. 


אני חושבת שככל שהלימודים מתקדמים, ככל שהעבודה בשטח מתפתחת- אני מבינה שיש לזה גם צדדים יפים. באמת הצלחתי לתעל את החולשות האלו לנקודות חוזקה. פעם ניסיתי לפנות למקצועות בהם הרגישות, האמפתיה, הטירוף והחרדה פשוט היו מכשול ודגל אדום, סכנה. הייתי צריכה לעבוד הרבה הרבה יותר קשה בשביל להילחם במי שאני רק בשביל לשרוד סביבה שפשוט לא נועדה עבורי. לא היתה שום סיבה עבורך להיות שם. הלב שלך אף פעם לא היה שם. את פשוט ניסית להתקדם כמו שציפו ממך, כמו שאת ציפית מעצמך, אבל אף פעם לא באמת הקשבת. היום אני כבר יודעת שלא משנה כמה אני אנסה לשפר ולשפצר ולעגל לעצמי את הפינות, פשוט כמו איזה שיח קוצני ומטפס, הדמעות והחנק בגרון תמיד יחזרו ויש גבול לכמה פעמים את מסוגלת לטפטף טיפות עיניים באמצע היום. זה הזיה. זה מורכב. והצלחת להסתכל לזה בעיניים, אמנם בעיניים אדומות, אבל בעיניים.


אני חושבת שיש יתרונות במצב שלך היום. היום את כבר יודעת לנתב את החיים לפי הצרכים והרצונות שלך ולא להפך. אין ספק שכבר עכשיו אני רואה הצלחות בתפקיד. אני מצליחה לזהות ניואנסים עוד לפני שהם קרו, אני יודעת לקרוא סיטואציות, חילופי מילים ושפת גוף כמו מי שכל החיים שלה סבבו סביב הדבר. העיסוק הזה בצרות של אחרים מביא לי שקט פנימי. הסערה הפנימית שלי מקבלת איזושהי הקלה כשצריך להרגיע אחרים. משהו בפילטר הזה בין הפנים לחוץ פשוט קורה בדיסוננס לא נורמלי. אני נתפסת כבנאדם שקט ושליו ורגוע עם איכויות טיפוליות כשכל מה שעובר לי בראש זה אלוהים בבקשה תעשה שהאדמה תבלע אותי ויפה שעה אחת קודם. 


ואני גם חושבת שאף פעם לא ישעמם לי. משהו בטירוף הזה ובעוצמות האלו שלא נרגעות- אף פעם לא ישאיר אותי רדומה. גם כשהכל בסדר את תמיד מוצאת דרך לחרב את זה, להציף את זה, לשבש ולבנות מחדש. זאת דרך חיים וזה קורה בלי כוונה.


בנוסף, אני באמת חושבת שאנשים עם הפרעות נפשיות נוטים להיות בעלי עומק משמעותי יותר בחיים. השאלות הקיומיות שאנחנו שואלים את עצמנו על עצמנו על בסיס יומיומי לפעמים בכלל לא עולות בראש של אנשים אחרים. יש אנשים שפשוט טוב להם No matter what, הם זזים קדימה ומפזרים חיוכים. זה נחמד, אבל זה אף פעם לא באמת מעניין. אנשים אוהבים יציבות אבל יש בה משהו שמלווה בנינוח של מוות, אפילו אם הם לגמרי בחיים. זה קצת כמו להיות כבשה בעדר עצום של כבשים, ולהיות פונקציונלי זה כיף רק למי שנמצא שם למעלה מעליהן עם המקל, אבל בסופו של יום הן כבשים.


הטירוף הזה הוא כלי בשבילי היום. אני יכולה לנסות להתחבר לכאב של אחרים ואולי אפילו לעזור. ואני אפילו לא באה לשם במטרה לעזור להם. אני באה לשם קודם כל במטרה לעזור לעצמי, ומשם אני יכולה להפנות קשב ומשאבים גם לסביבה. לפחות מהבחינה הזאת אני יכולה להבטיח לעצמי פחות שחיקה ויותר עניין והנאה. כל יום הוא כמו טיפול פסיכולוגי מחדש, כל יום תובנה חדשה, כל יום מסקנות חדשות. הצרות של אחרים מביאות לי נחמה. סובלימציה למתחילים. 

נכתב על ידי nowhere , 15/1/2022 14:03  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לnowhere אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על nowhere ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2022 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)