יש תחושה שניצחתי. אני סופגת פנימה את הויברציות האלו. אני מאפשרת לתחושות השלווה והביטחון להיכנס פנימה, להכיר את המנגינה המיוחדת שלהן ולזכור שהיכולת הזאת קיימת בתוכי, תמיד. אני מקווה לפחות. יש תחושה שהצלחתי להשיג דברים שרציתי, גם אם זה לא בדיוק איך שדמיינתי. אז מה אם דמיינת. מה למציאות ולדמיון. שני הפכים. שני קטבים. שתי מנגינות. לא תמיד יש חפיפה. למעשה, כמעט אף פעם אין חפיפה. וזה טוב, כי לפי החלומות ההזויים שלי מהתקופה האחרונה- עדיף שאני אשאר ערנית, ממוקדת, נוכחת ויציבה. אין סיבה להמשיך לחלום בהקיץ כשהחיים הפכו להיות משהו שנעים לשהות בתוכו. לפעמים אני עוד מקבלת תזכורות מעבר מכאיב ולא מצליחה להזדהות, לא מתחבר לי, מי זאת ההזויה הזאת שכתבה את הדברים האלו? מי זאת הפתטית שחשבה בצורה ההיא? איך עושים ctrl+z על כל מה שהיה עד היום ומתחילים מחדש, פירמוט גרסה למתקדמים? אולי הפגישה הבלתי נמנעת הזאת עם כל מה שהיה קשה, עצוב, בלתי נסבל וחסר הכוונה- יוכל להזכיר לך תמיד איזו כברת דרך עשית ולמה את מסוגלת, מי את ומה מוטבע לך עמוק בdna. לא לוזרית יותר, לא אחת שמוותרת, לא אחת שמקוששת תשומת לב בנרות, לא אחת שמחפשת מישהו שיוכל להכיל אותה סוף סוף ולרכב איתו ביחד על גבי הקשת בענן- את הקשת בענן. את הכל. את יכולה לצרף אלייך את מי שתרצי, אין לחץ ואין עכבות. תתפרעי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
