פסדר,
סבבה. אני יודעת שזה לא מגניב ולא סקסי להיות קורבן. לאף אחד אין באמת פריבילגיה
לומר שלא נעשו מולו שגיאות בעבר, הווה ואפילו בעתיד. אנחנו כולנו בני אדם שמורכבים
מבשר, דם וקצת שכל, והאנושות עוד כל כך רחוקה מלמצוא גאולה. אנחנו כולנו פה נאבקים
על בריאות נפשית ומייצרים לעצמנו אסטרטגיות שמובילות לפתולוגיות ותמיד יהיו אנשים
שיתפספסו אי שם, בקצוות. אז סבבה, כמו רביד פלוטניק, אולי אני צריכה להפסיק לחפש
את מי להאשים. כי זו אני בעצמי לבדי. אני גם אלוהים וגם השטן ותמיד אני אנוע על
הרצף הזה עד סוף הימים. וכן, ככל שאני מעמיקה יותר ויותר לתוך המקצוע הזה, כך
עולים לי יותר ויותר סימני שאלה על האופן בו טופלתי בתוך המערכת. בתוך המערכות
הפורמליות והבלתי פורמליות, בתוך המערכת המשפחתית ואפילו בתוך המערכת הטיפולית. במקום
שבו היה חסר לי כל כך חום ואהבה, ידעתי רק לעשות בלאגן. כל סימפטום ותסמין הובילו
לאותה מסקנה, אותה נקודת מוצא- חום ואהבה. שייכות. משמעות. עניין. אתגר. חברות. קבלה.
הכלה. אלוהים, בסך הכל הכלה. בדיעבד אני מבינה שהקושי היחיד והעיקרי היה ברמה
הרגשית אבל נעשו כל כך הרבה מאמצים עבור הסימפטומים, עבור הסחות הדעת, עבור
הסובלימציות, כמה הפרעות וטייטלים העניקו לי. זה אף פעם לא היה הסיפור שלי. בסך הכל
רציתי להיות אהובה. איך בכלל אפשר לגשת להפרעת אכילה, הפרעת קשב וריכוז, הפרעת
התנהגות, הפרעה והפרעה ועוד אחת כשהשורש נטוע עמוק בתוך הנשמה- אהבה. זה כל מה
שהייתי צריכה. ואהבו אותי. אבל בתנאי ש... תמיד הייתי יותר חכמה מהם, הקדמתי את
זמני. אני יודעת היום, בדיעבד, כמה שראיתי לתוך הפרימיטיביות שלהם, לתוך
הפרובינציאליות שלהם, לתוך הסקסיזם שלהם עוד לפני שבכלל ידעתי לשיים מה הבעיה. זה
אף פעם לא התאים לי ובסך הכל הייתי צריכה לשמוע מהם מילה טובה. היכולת
האינטלקטואלית שלי הייתה חדה ומושחזת מדי, אני לא מתביישת לומר. זה לא החלק הנרקיסיסטי
שבי אלא תיאור מצב. אני שאלתי שאלות קשות מגיל אפס, אני הנחתתי עובדות ואמיתות שלאף
אחד לא היה מספיק מקום או חשק לענות עליהן. זה קשה, זה מרוקן, זה מצריך לעשות
חשיבה מחדש ולסדר את העולם שוב ושוב ולייצר משמעות איפה שאין. ולא הייתה מעולם.
אבל כמה נוח להמשיך להאמין שאנחנו העם הנבחר, החכם, המוצלח שכולם מקנאים בו וניסו
להשמיד. זה סיפור רומנטי ומושקע שאנחנו מתמללים לעצמנו כבר דורות על גבי דורות,
למי יש כוח עכשיו לגשת למלאכה ולהתחיל מחדש, לפרק ולבנות.
אז אני מפנה אצבע מאשימה. המוח שלי עסוק בהאשמות כלפי אנשים שכנראה לא אזהה אותם גם אם
יעברו מולי ברחוב. איך לעזאזל אתם מפקירים ילדה בת 15 למצוא את דרכה לבד בעולם.
למה לא יכולתם להתמודד עם המורכבות, לייצר אינטגרציה ולא רק להוקיע מתוככם בתהליך
של העלאת גרה. למי לעזאזל אכפת מה אלוהים חושב, מתי בפעם האחרונה הוא היה בצד
שלכם? אתם באמת העדפתם כל השנים את החבר הדמיוני שלכם לעומת הבת שלכם, זו שרק רוצה
להרגיש טוב עם עצמה, לפעול בהתאם לאינסטינקטים שלה ולהפסיק לפעול נגדה? להפסיק להתקיף
בכל החזיתות? להפסיק עם המרוץ הזה שלא נגמר? אולי פשוט תאהבו אותה ללא פשרות, ללא
תנאים, אולי היא לא תצטרך לחפש חבל הצלה או נסיך מדומיין ואולי תנסו למנוע ממנה
לפתח תשתית פסיכולוגית בה היא תמיד תרגיש שמשהו בה לא בסדר? שהיא עושה הכל הפוך?
שכולם מסתכלים עליה ונקרעים מצחוק? למה לעזאזל לא היה לי חבל הצלה בשום מקום, למה
לעזאזל עבדתם כל כך קשה כל השנים כדי להביא אותי לעולם כל כך נוח, כל כך מונגש אבל
נכשלתם חרוצות במשימה הכי בסיסית בספר? למה לא לימדו אתכם לאהוב? למה אתם לא
אוהבים את עצמכם? למה הכל נפל על הכתפיים הצרות שלי? למה אני צריכה להיות זו שתלמד
אחרים איך לאהוב, איך להכיל, איך לקבל, איך להפסיק לחפש מה לא עובד ולמה זה לא כמו
שתכננו ואיך לעזאזל משייפים את הילד הזה לתוך צורה ומיכל שנוכל לאהוב?
יהיה קשה לשכנע אותי להביא ילדים לעולם. התחושה היא שרוב ההורים הם נרקיסיסטיים ברמות
איומות. מספיק אינטייק קצר מול ההורים בשביל להבין איך הם משליכים עליהם את כל
הבעיות שלהם עצמם, זה פשוט קל ונוח. הם קורבן פשוט, לא קשה להפיל עליהם את כל האחריות,
כל הנוירוזות והתקלות שלהם מתרכזות במעמקי דמות קטנה שהם יצרו ונלחמו כדי ליצור,
מנסים לייצר עבורה עתיד ורוד ודביק כמו שתמיד פנטזו, אז למה לעזאזל הוא לא מצליח
להיכנס לתוך התבנית? אולי תשייפי לנו אותו קצת בקצוות, אולי תעזרי לנו להבין למה
הוא לא יכול להיות כמו מה שחשבנו שייצא לנו, מתוך הDNA המופלא והייחודי שלנו, איך יכול להיות שהוא
עדיין לא גאון? איך יכול להיות שהוא לא חברותי ואהוב? מה, יכול להיות שהוא לא הגרסה
הטובה יותר שלנו? איך אפשר ללמוד לאהוב מוצר פגום שאי אפשר להחזיר לחנות? למה הוא
לא התשובה שלנו ולמה אף אחד לא מצליח לענות לנו על כל השאלות?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
