Feels like I'm stuck
פוטנציאל כפוטנציה, יומן מסע אישי |
| 4/2022
אז לא באמת בא לי להתבכיין, כי כל פעם שאני עושה את זה קופצת לי לראש תמונה של ילדים נפצעים במלחמות, זקנים גוססים מרעב, כלבלבים ננטשים וכל שאר עוולות העולם עד שכבר לא נותר לי אוויר או לגיטימציה להתלונן, אבל האמת היא שאני מדוכאת. כן, זה קורה. הצלחתי לדחות את הקץ תוך חלימה בהקיץ על קריירה מבטיחה ומוצלחת שתיחלץ אותי מתוך הבור שנקלעתי אליו בעל כורחי- ופתאום אני מבינה שזה לא פתר לי את הבעיה. הדכאון עדיין שם, השעמום קופץ ומתחלף בחרדה ומועקה והימים חולפים וכל מה שנותר לי לעסוק בו זה להילחץ מההווה ולפנטז על העתיד ולחפור על העבר. אני מריצה בראש סשנים טיפוליים, מתמללת לעצמי אינטראקציות עבר מהותיות, מקבלת פלאשבקים של אנרגיה כזו או אחרת. הזמן חולף ואת ממשיכה לתהות על קנקנך. אולי זה באמת לנצח. אולי כדאי לי לשחרר במקום להילחם על הדבר הזה. אולי כדאי לי לשאוף לבינוניות רק כדי לאפשר לעצמי מרווח נשימה. אולי אני לא צריכה להיות הכי טובה והכי מקצועית והכי נחמדה והכי חכמה והכי הכי הכי כי בסך הכל את עושה את זה בשביל עצמך וכל השאר זה בונוס. אם את מרגישה שמשהו מרוקן אותך מאנרגיה- אין טעם להילחם עליו. מלחמות זה משהו של אחרים. את אישה של שלום וחופש ושנ"צ. את יכולה להיות וואו אבל את גם יכולה להיות מאושרת, רגועה, מוגשמת ועילאית. העיסוק האובססיבי בתאריכים, שעות, כספים, ארגונים, תכנונים וכל מה שקורה לך בראש כשאת שוכחת להיות פה ורק חושבת על שם, קדימה, להספיק, להקפיץ, לא להחמיץ, להצטיין, להתחבב, לעשות, להגשים. את לא חייבת לחייך לאף אחד. אם החיוך הזה עולה לך בבריאות אז תעשי איתו מה שבא לך. העדשה היא שלך. כל השאר זה ניצבים.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
