פתאום שמתי לב שנהיה חושך בחוץ. בחיי. אני מכינה לעצמי כוס קפה להתענג עליו, כזה מהמכונה החדשה שאני מרשה לעצמי לשתות רק אם לאחר מכן אני אעשה משהו פרודוקטיבי לתועלת עצמי או החברה, אני מתיישבת לענות על מייל, גולשת לעבודה אקדמית ומשם הזמן כבר לא מתקיים. השמש נעלמה וכל מה שמעניין אותי זה לשפצר את הפסקה האחרונה, איך לייצר דיון כראוי, אני מתענגת על תובנה חדשה שעולה בי ותוכל לייצר קישור מגניב לאללה בין שתי פסקאות שונות שרקמתי לגמרי בעצמי, מתוך הספרות והמחשבה.
מה לעזאזל קורה לי?
זה מצחיק לחשוב כמה חוסר קוהרנטיות אני חווה בזמן שאני רושמת הגדרה תיאורטית על הנושא.
וואלה, אין לי מושג מה זה היה עד עכשיו.
זאת אומרת, ברור שיש לי מושג. זאת הייתי אני. אני זוכרת מה הרגשתי, מה היו המניעים, מה היו התסכולים, מה גרם לי לרצות לצרוח, לבכות, לרצוח, להרוג, להתאבד, לוותר על הכל בשביל כלום. כל מנגנוני ההגנה שפיתחתי בדיעבד מאוד ברורים וגלויים לי לעין ואפשר ממש לשים אותם כמו שהם על שולחן הניתוחים, לבצע בהם אנליזה מושחזת ולהשאיר אותם לדמם לאטם על הרצפה.
אבל זה לא מעניין.
כי פספסתי כל כך הרבה עד היום. כן, זה הרגע בו הפסיכולוג יתזכר אותי על חמלה עצמית.
אבל פאק איט! יודע מה? אין לי זמן לחמלה עצמית. אני רוצה לטרוף. אני פתאום מגלה עד כמה אני באמת הייתי מוכשרת כל השנים האלה, כמה שהייתי חכמה, כמה שהייתי חדה כתער, כמה שהייתי מעל כל האגו והתחרות והשטויות שרצות בראש לאחרים, כמה שהייתי נפש מעונה כי פשוט לא הצלחתי להבין למה, ומה לעזאזל המטרה.
אז פאק איט, אין מטרה. המטרה היא לעשות מה שעושה לי טוב מבפנים. כן, זהו. זה הכל.
אין פה מה להשיג כי הכל זמני וחומרי ונותן סיפוק בדיוק לחצי שניה. להרגיש טוב בסוף זו לא המטרה.
המטרה היא למצוא את הסיפוק הקטן שבכל יום, בכל שעה, להתענג עליו כמו שמתענגים על עוגיה. בפרופורציות. באהבה.
האושר נמצא בחדר כושר, במסעדה, ברכיבה על אופניים, בשיחת טלפון, במבט לשמיים. זה האושר, בחיי.
וגם העובדה שאת מצליחה אקדמית, מקצועית, חברתית, פיזית, את פשוט קורנת. את דמות שחייבים לאהוב.
אין שום סיבה שתצטרכי לחפש אישורים חיצוניים כשאת כל כך, אבל כל כך, אוהבת ומבינה את עצמך. את יודעת שאת לא מושלמת אבל זה גם לא משנה לך. בכלל. את כבר חיה בשלום עם עצמך, רוב הזמן. את לא מענישה, לא מחפיצה, לא חופרת.
אני כל כך שלמה שלא אכפת לי אם אני אמות מחר או אחיה עוד 100 שנה. זה פשוט לא משנה, המטרה הושגה.
שלווה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
