אני רוצה לפתוח דווקא בהכרת תודה. התקופה האחרונה הפכה להיות התקופה הכי משמעותית בחיים שלי. תקופה בה צמחתי והתפתחתי ולבלבתי כמו שבחיים לא הייתי מאמינה שאוכל. מבחינה אקדמית ומקצועית אני חווה הצלחות אחת אחרי השניה, מקבלת פידבקים עילאיים ואפילו מצליחה להאמין להם, מחברת את חלקי הפאזל של חיי לתמונה אחידה ואינטגרטיבית, ומתחילה לגבש זהות אמיתית, כנה, צבעונית ואותנטית. אני עדיין לא פיענחתי את האפשרויות שלי עד הסוף, אני עדיין חווה בדידות ודיכאון לרוב, אבל אני מבינה שיש לי בשביל מה לקום בבוקר למחרת והדבר האחרון שבא לי כרגע זה לא להרים ידיים. לא עוד. אני כאן בשביל להישאר. בינתיים.
מה שכן, אני רוצה לפרוט את הנושא הכי כואב שקיים אצלי כרגע, וזה בא ביחד עם ז'אנר הבדידות. הצלחתי להביא את עצמי להרגיש בנוח עם המופנמות שלי, להבין שחיי הלילה אף פעם לא באמת היו בשבילי, להניח לעצמי להיות בשקט, בשלווה, בצד. אני עדיין מרימה את הקול כשצריך, אני עדיין אוהבת להביע את עצמי ולהרגיש שרואים אותי ושאני חשובה, אבל זו כבר לא מלחמה. זה מגיע בצורה אותנטית, אני מתעניינת באנשים ואנשים מתעניינים במה שיש לי לספר. חדל הצגות. אני שחקנית נשמה. אף אחד לא כותב לי מונולוגים והכל מגיע מהלב, באהבה.
אבל.
העולם החיצון עדיין כואב. אני מוצאת את עצמי נמנעת ממנו עד כמה שניתן. סופ"ש בבית מבחינתי זו מתנה. הפקקים, התורים, הצעקות, המרחב האישי שלא קיים כאן. אני עומדת בתור בסופר ומרגישה תחת מתקפה. אני שומעת אנשים מדברים כל כך לא יפה אחד לשני, גם אליי. וזה מבעבע בי. ימים שלמים אני עוד ארגיש את כאב הפגיעה, אני אנתח את הסיטואציה ואנסה לנהל את האופן בו אני חווה את המלחמה. אני מנסה לטשטש, להתעלם, להתערב, להילחם, לסגת, לצחקחק, לבכות. מה לא. אבל זה לא ניתן לשינוי. את תמיד חווית חוויות באופן טוטאלי וזה כאן כדי להישאר. כשמישהו יצפור לך בכביש- את לא תוכלי להתעלם מזה. זה יציף אותך, זה ייקח אותך מהרגע הזה. את תקחי את החוויה הזו ותעשי ממנה מטעמים כשהבנאדם השני כבר כנראה ישכח מקיומך. וזה קשה. ואת מנסה לצמצם את עצמך ולהשאיר אותך בבית. כי אין לך כוח יותר. כי את עייפה. כי נמאס לך לשנוא את הזולת ולחשב חישובים. אז את בבית. כי בבית לרוב יש שקט, יש אוכל, יש טלוויזיה, את בשליטה. אף אחד לא יכול לחדור לך לתוך המרחב האישי כאן. רק דרך הטלפון. וגם אז זה בשליטתך. את יכולה לתרץ תירוצים, את יכולה להניח אותו בצד. החתירה לשקט ולשלווה הפכו להיות הפנזטיה האולטימטיבית. את רק רוצה שכולם יעזבו אותך לנפשך. את רוצה לצלול לתוך מציאות טלוויזיונית ולהצטיין בלימודים ובעבודה ולהתאמן, אם אפשר בלי שאף אחד יפריע לך. את מבינה שהודעות מחברי עבר רק מדגישות את הפער בין מי שהיית לבין מי שאת היום. בעצם, לבין מי שהיית תמיד. את תמיד ניסית לברוח מעצמך כי העולם אותת לך שמשהו אצלך מפריע, לא תואם. אז ניסית. אבל אי אפשר. אז עכשיו כולם יכולים לקפוץ לך. את בשקט שלך. וזה שקט אמיתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
