איזה
יום מחורבן. אני מבינה שהעולם לא סובב סביבי, אבל זה כבר מתחיל להרגיש אישי. זה
כאילו כל הרכבות בעולם התאגדו במטרה משותפת לסמן לי אצבע משולשת בפרצוף, לנסות
להבין מהו הרף ממנו אני אחווה טנטרום אימתני באחד הרציפים ואהפוך למפלצת ויראלית
בכל הרשתות. אין ספק שהרכבת האחרונה הביאה לי את הסעיף. אז צעקתי והשתוללתי ואכן
הזמינו לנו שאטל, שהביא אותי עד לנקודת הרתיחה הבאה בתור. זה מטורף מה אני צריכה
לעבור רק כדי להגיע מנקודה A לנקודה B בחיי. ליטרלי, להגיע. לא להצליח, לא ליהנות, לא שום דבר. פשוט
להגיע. איך תמיד המלחמות הפשוטות האלו של חיי היומיום מעייפות אותי עד אין קץ. אין
לי יותר כוח להילחם מלחמות קטנות על זכויותיי כאזרחית משלמת מסים. אין לי כוח
יותר. בא לי לקום בבוקר, לא דורשת יותר מדי, לא מבקשת לקום בשעה של נסיכות, קמה
בשעה 5 בבוקר רק כדי שהכל יתקתק, לא מבקשת שלמות בכל התהליך, לא מבקשת נוחות, לא
מבקשת תנאים, לא מבקשת שיחייכו אליי. מבקשת להגיע מנקודה A לנקודה B בטווח זמן שגם ככה ארוך בטירוף. אין לי
כוחות להילחם על שיט כזה. אין לי כוחות ואין לי משאבים. אני לבד במערכה ואני רק
רוצה לנוח. רוצה להתעצבן כמה שפחות אם זה אפשרי. נמאס לי להתנצל על האטיטיוד כי
החיים שלי בזבל עכשיו ואני מרגישה שהעברתי כבר חיים שלמים ברציפים. מדינת עולם שלישי
זה כאן. לא צריך לנסוע רחוק כדי להתנדב עם פליטים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
