Feels like I'm stuck

יש איזה אישיו קבוע שאינו קבוע כבר שנים בקשר לאבחנה שקיבלתי אי שם בשנות הנעורים. האבחנה הזאת הרגישה לי בית. היה משהו שסוף סוף גרם לי להרגיש שהנה, סוף סוף הבנתי מה הבעיה שלי. יש לזה שם. עצם השיום נותן המון שקט ותחושת שייכות, אפילו אם זה שיום שהוא לא איי איי איי, משהו שדווקא גורם לאנשים לברוח ממנו ולא אליו. מאז אני בעצם חיה בצללים. אני יודעת ואני מרגישה את ההפרעה הזאת בכל כולי, היא אופפת אותי ברגעים הטובים וברגעים הרעים ואני תמיד יודעת לקרוא לה בשם. אבל אף פעם אני לא מציגה אותה בפני אחרים. ברגע שמדברים אותה זה מרגיש לי פתטי, תלותי, תלוש, חסר תועלת ומקושש רחמים. בשנים האחרונות הצלחתי במקסימום להגיד הפרעת ויסות רגשי, רק למספר אנשים בודדים הצגתי אותה כמו שתיארו אי שם במאה ה-19, איפשהו בין פסיכוזה לנוירוזה. משהו בהפרעה הזאת מרגיש לי מטומטם. מרגיש כמו בעיה שנמצאת ולא נמצאת שם כל הזמן. כי כשהכל טוב אני לגמרי משחררת אותה ממני, שוללת אותה, היא טייטל של אחרים, וכשרע לי אני מוצאת בה נחמה, מנגנון הגנה בדמות אינלטקטואליזציה וחקירה אינסופית ברחבי האינטרנט, מצליחה לזהות את עצמי שם בין כל החלקים. התחושה הזאת של הזהות הרעועה היא פשוט מדבקה שלא יורדת. זה משהו שלא משנה כמה אני אנסה לתלוש ולגרד, תמיד יישאר סימן מגעיל כזה ועיסוק יתר אובססיבי בלטשטש ולמחוק. ההצגה הזאת לקהל שלא נמצא שם היא פשוט מתישה. הניסיונות לשלוט בחרדות, במתח, בהצפה, בריקנות, בכעס ובאדישות הם פשוט עבודה בפני עצמה, וזה מתבהר לי עם הזמן למה אני תמיד באפיסת כוחות. למה תפסו אותי כל כך הרבה מחלות פסיכוסומטיות במהלך השנים. כי את במצב הישרדות קבוע, את באזור מלחמה בלי הפוגות, גם כשטוב לך את תמיד בהיכון כי את כבר למודת קרבות. יש משהו מתיש בעובדה שאני אפילו לא מצליחה לנכס לעצמי את הטייטל הזה, הפרעת אישיות גבולית. בא לי להקיא כשאני חושבת על להגיד את זה בקול. זה מרגיש לי נואש, זה מרגיש לי אידיוטי. הבעיה היא שזה באמת מי שאני. לפעמים. 

אני חושבת שככל שהלימודים מתקדמים, ככל שהעבודה בשטח מתפתחת- אני מבינה שיש לזה גם צדדים יפים. באמת הצלחתי לתעל את החולשות האלו לנקודות חוזקה. פעם ניסיתי לפנות למקצועות בהם הרגישות, האמפתיה, הטירוף והחרדה פשוט היו מכשול ודגל אדום, סכנה. הייתי צריכה לעבוד הרבה הרבה יותר קשה בשביל להילחם במי שאני רק בשביל לשרוד סביבה שפשוט לא נועדה עבורי. לא היתה שום סיבה עבורך להיות שם. הלב שלך אף פעם לא היה שם. את פשוט ניסית להתקדם כמו שציפו ממך, כמו שאת ציפית מעצמך, אבל אף פעם לא באמת הקשבת. היום אני כבר יודעת שלא משנה כמה אני אנסה לשפר ולשפצר ולעגל לעצמי את הפינות, פשוט כמו איזה שיח קוצני ומטפס, הדמעות והחנק בגרון תמיד יחזרו ויש גבול לכמה פעמים את מסוגלת לטפטף טיפות עיניים באמצע היום. זה הזיה. זה מורכב. והצלחת להסתכל לזה בעיניים, אמנם בעיניים אדומות, אבל בעיניים.

אני חושבת שיש יתרונות במצב שלך היום. היום את כבר יודעת לנתב את החיים לפי הצרכים והרצונות שלך ולא להפך. אין ספק שכבר עכשיו אני רואה הצלחות בתפקיד. אני מצליחה לזהות ניואנסים עוד לפני שהם קרו, אני יודעת לקרוא סיטואציות, חילופי מילים ושפת גוף כמו מי שכל החיים שלה סבבו סביב הדבר. העיסוק הזה בצרות של אחרים מביא לי שקט פנימי. הסערה הפנימית שלי מקבלת איזושהי הקלה כשצריך להרגיע אחרים. משהו בפילטר הזה בין הפנים לחוץ פשוט קורה בדיסוננס לא נורמלי. אני נתפסת כבנאדם שקט ושליו ורגוע עם איכויות טיפוליות כשכל מה שעובר לי בראש זה אלוהים בבקשה תעשה שהאדמה תבלע אותי ויפה שעה אחת קודם. 

ואני גם חושבת שאף פעם לא ישעמם לי. משהו בטירוף הזה ובעוצמות האלו שלא נרגעות- אף פעם לא ישאיר אותי רדומה. גם כשהכל בסדר את תמיד מוצאת דרך לחרב את זה, להציף את זה, לשבש ולבנות מחדש. זאת דרך חיים וזה קורה בלי כוונה.

בנוסף, אני באמת חושבת שאנשים עם הפרעות נפשיות נוטים להיות בעלי עומק משמעותי יותר בחיים. השאלות הקיומיות שאנחנו שואלים את עצמנו על עצמנו על בסיס יומיומי לפעמים בכלל לא עולות בראש של אנשים אחרים. יש אנשים שפשוט טוב להם No matter what, הם זזים קדימה ומפזרים חיוכים. זה נחמד, אבל זה אף פעם לא באמת מעניין. אנשים אוהבים יציבות אבל יש בה משהו שמלווה בנינוח של מוות, אפילו אם הם לגמרי בחיים. זה קצת כמו להיות כבשה בעדר עצום של כבשים, ולהיות פונקציונלי זה כיף רק למי שנמצא שם למעלה מעליהן עם המקל, אבל בסופו של יום הן כבשים.

הטירוף הזה הוא כלי בשבילי היום. אני יכולה לנסות להתחבר לכאב של אחרים ואולי אפילו לעזור. ואני אפילו לא באה לשם במטרה לעזור להם. אני באה לשם קודם כל במטרה לעזור לעצמי, ומשם אני יכולה להפנות קשב ומשאבים גם לסביבה. לפחות מהבחינה הזאת אני יכולה להבטיח לעצמי פחות שחיקה ויותר עניין והנאה. כל יום הוא כמו טיפול פסיכולוגי מחדש, כל יום תובנה חדשה, כל יום מסקנות חדשות. הצרות של אחרים מביאות לי נחמה. סובלימציה למתחילים. 

עשרת הדיברות לבחורה שאוהבת את עצמה ויודעת מה היא שווה. מוקדש לעצמי ולכל הבחורות שאי פעם פקפקו בעצמן ונתנו לפטריארכיה לגרום להן לבקש יותר מדי פעמים סליחה במהלך דייט או בסופו, אפילו בפני דושים שלא יודעים לקבל לא כתשובה.

בחורה שאוהבת את עצמה לא משקיעה אנרגיה וזמן בלהתאהב בבחור עוד לפני שהם נפגשו. היא מגיעה לדייט קודם כל בשביל לבדוק, אחר כך בשביל להנות, ובסוף אולי תתן ללב שלה להיפתח אליו בחזרה, כמובן, רק אם יש רצון והתאמה. היא לא תענה לשיחות כשלא בא לה, היא לא תתכתב איתו שעות עוד לפני שנפגשו, אין לה מושג מי הבנאדם והוא לא יבזבז לה זמן איכות עם עצמה או עם אחרים. בחורה שמעריכה את עצמה יודעת שיש פערים בין מה שקורה במסך הוירטואלי לבין החיים האמתיים, ויודעת לעשות הפרדה עד שנפגשים פייס טו פייס ורואים מי מו מה.

בחורה שאוהבת את עצמה לא תתן לדייט שלה לקבוע עבורה כלום. פשוט כלום. אם אין לה רעיון טוב לאן לצאת או מה לעשות, סבבה, אבל היא לא תתן לו להניע את המהלכים ולמצוא את עצמה בסוף במקום שהיא לא תכננה להיות בו. דברים לא קורים מעצמם. הם בדרך כלל שומעים מה שבא להם לשמוע, והיא אפילו לא צריכה לדאוג שהם ישמעו- היא פשוט מניעה את המהלכים בעצמה.

בחורה שאוהבת את עצמה לא תטרח להתאפר או לדפוק הופעה לדייט ראשון. היא לא שם בשביל להיות פרח קיר, היא שם בשביל שיכירו אותה וכן, המראה החיצוני שלה הוא חלק מהחבילה אבל הוא אף פעם לא יהיה הדבר הראשון שיש לה להציע. היא קודם כל שם בזכות האישיות שלה, העולם הפנימי, הקסם והכריזמה שהיא מביאה איתה לכל מקום אליו היא הולכת. ולא, זאת לא קלישאה. גם הבחורות שנראו הכי שטחיות ופלקטיות במבט ראשון, ידעו להביא משהו אחר במבט שני או שלישי. מלמדים בחורות לשים יותר מדי על המראה החיצוני שלהן וזה יכול לגרום להן לאבד חלקים חשובים מהאישיות. לא להביע דעה, לא ללמוד נושאים מורכבים, לא להתאמץ יותר מדי. בולשיט. כולנו ראינו את הרמה של הבנים לעומת הבנות ביסודי, בחטיבה ואפילו בתיכון. מה קרה שפתאום חצי מהן מרוויחות חצי או פחות? זה בטוח לא עניין של יכולות והישגים. בחורה שאוהבת את עצמה יודעת שהיא מכלול.

בחורה שאוהבת את עצמה תמיד תציע לשלם בסוף הדייט. במיוחד בדייטים שהיא יודעת שלא יהיו להם המשך. היא לא פה בשביל נדבות, היא לא צריכה את הארנק שלו ואם הוא ממש מתעקש- היא תתן לו. זאת לא המלחמה שלה.

בחורה שאוהבת את עצמה תזמין מה שהיא אוהבת לשתות. לא אכפת לה באיזה בר, מסעדה או פאב הם התיישבו. אם בא לה לשתות שוקו חם עם אבקת סוכר, קצפת ולבבות צבעוניים בבר היפסטרי הכי סופיסטיקייטד ויומרני- היא תדע לדרוש את זה מבלי להתנצל. היא יודעת שהיא השחקנית הראשית ומגישים לה רק מה שהיא רוצה ובסוף היא גם זו שמשלמת את החשבון. 

בחורה שאוהבת את עצמה יודעת לבטא את עצמה בסוף הדייט ולהגיד מה היא חושבת ורוצה. ואם היא לא בטוחה- היא יודעת להגיד גם את זה מתוך שקט פנימי ושלווה. אם היא בעניין- היא לא תחכה שהוא ינשק אותה. היא יודעת את העבודה ואין דבר יותר מעצבן משדוחפים לה לשון לתוך הפה בהפתעה. היא תמיד מוכנה ויודעת לעצור בזמן, גם אם אין זמן.

בחורה שאוהבת את עצמה לא משחקת משחקים. היא מוכנה בזמן והיא משדרת מה היא צריכה, היא יודעת מתי לחתוך וגם זוכרת שלא משנה כמה רחוק הדייט נסע בשביל לפגוש אותה- היא לא חייבת לו כלום. היא גם נסעה ועוד תיסע קילומטרים רבים בעצמה בסצנה הזאת. קילומטרז' זה לא פקטור או תירוץ לשום דבר.

בחורה שאוהבת את עצמה לא צריכה אישורים. היא יודעת טוב מאוד מה היא שווה, מה הערך שלה, מי היא, מה היא, היא לא צריכה מחמאות והיא לא צריכה לצחוק אם הבדיחה לא מצחיקה. אין שום סיבה שמדד האייקיו שלה יצנח במהלך הדייט. היא יודעת שזה הזיה.

בחורה שאוהבת את עצמה לא נותנת לחוסר בטחון של דושים להוריד לה את המצב רוח או את הדימוי העצמי. היא יודעת שבחורים מאוימים מנשים חזקות, ומרגישים צורך לצחוק עליהן כדי להרגיש טוב עם עצמן. היא יודעת שזאת טכניקה שכבר אבד עליה הקלח, ומי שבאמת יידע להתמודד עם העוצמה שלה- יזכה בכל הקופה.

בחורה שאוהבת את עצמה פשוט נהנית. היא נהנית כי גם אם הדייט לא טוב אז עדיין היא יצאה מהבית, היא מרגישה מעולה, היא נהנית מהאווירה, ממזג האוויר, מהמוזיקה, מהריקודים, מהאנשים, מהנוף, מהאוכל ומהשתיה והיא יודעת שאין דבר כזה יום רע. יש יום שהיא פשוט לא הצליחה להוציא ממנו את המיטב, לא הצליחה לשים לב מספיק לעננים הורודים בשקיעה או את לירח ולכוכבים שהסתדרו שם למעלה בשבילה. אין דבר כזה דייט רע. יש אולי חוסר התאמה, אבל כל דייט גרוע יכול למצוא את עצמו בסוף יזיז, ידיד, חבר, אהוב, אולי גם לא לראות אותו יותר לעולם- אבל אין שניה איתה שנחשבת לבזבוז זמן. היא יודעת להוציא את המיטב מכל אחד ומעצמה. תודה.

אז אתמול במקום לצאת לדייט המיוחל, ישבתי בבית מול הטלוויזיה והתענגתי על עוד ערב ביתי בו אני יכולה להיות מי שאני, במקום הכי מוגן בעולם. הבית.

אז אחרי יותר מדי שנים שבהן דחיתי את המועד- ישבתי לראות רקוויאם לחלום. אחלה סרט. חזק. מביך אותי לחשוב שהיו סרטים הרבה יותר מטופשים שטלטלו אותי יותר ממנו, אבל מה אפשר לעשות- אני לא אאנוס את עצמי להתרגש עד דמעות. 

מה שכן, לקחתי ממנו את ההבנה שכולנו מדמיינים משהו לגבי העתיד הרחוק בשביל להתקיים בהווה, במציאות. זה לא מאוד מתוחכם לקחת את הדוגמא של שרה זילברשטיין או איך שלא קראו לה, ולהיזכר בתקופות הנוצצות שלי של הפרעת האכילה. הפרעת אכילה ברבאק זאת היתה. הצלחתי לעשות שם שילוב מוצלח כזה של אנורקסיה, בולימיה, מחשבות אובססיביות, הימנעות חברתית וחלימה בהקיץ רוב שעות היום. הטריגר הכי משמעותי היה העובדה שהתבגרתי ופתאום הבנים הכי שווים שמו לב שבא להם עליי. אז הרגשתי לא מספיק ייצוגית בשביל להיכנס לתוך המשבצת הזאת, כי איך אפשר להיות הדמות הראשית בסרט אם את לא נראית כמו אחת? אז הורדתי איזה 15 קילו, מי זוכר בדיוק מספרים, איבדתי את המחזור, ראיתי שחור כל פעם שקמתי מהכיסא, שלא לדבר על זה שלפעמים היה כואב לשבת על הכיסא, הייתי מפנטזת על עולם בו אפשר יהיה לאכול כמה שיותר שוקולד נוטלה בלי להשמין בכלל, אבל עד אז- ברוקולי עד אין קץ, המחמאות כמובן הגיעו בתורן, כולם פתאום רצו לקחת חתיכה ממני. נעשיתי נתח בשר משובח ביותר, משהו טרי טרי שרק עכשיו יצא לשוק. זה ערבב לי את המוח כמו שרק ילדה שהרגישה שמנמנה כל חייה, שאחותה הגדולה פיתחה אנורקסיה עוד שנים קודם לכן ותמיד חלמה ללכת בעקבותיה- ממש כמו ששרה גופשטיין או איך שלא קראו לה אמרה- קיבלתי את המקום הכי טוב בשמש. היה לי למה לצפות. לא משנה שבכלל לא קידמתי את עצמי כמו שצריך. לא משנה שהפנטזיה שגרמה לי להשיל את כל הקילוגרמים האלה תוך הרס עצמי מובהק וההגשמה רק הלכה והתרחקה ממני, אותו חלום לזוגיות מעצימה מול אחד מהם שתעיף אותי למעלה ותגרום לי להיות סוף סוף כל מה שאי פעם חלמתי להיות- לא היתה בכיוון. באיזשהו שלב שרפתי את עצמי שם חזק חזק, כמו שרק נערה בהפרעה יכולה לעשות. הייתי ילדה אבודה, אבודה, אבודה בשלב הכי הורמונלי ומעיק של החיים, בלי שום תמיכה או מעטפת רגשית אמיתית, רק צרכים נרקסיסיטיים של אחרים מסביבי והמון המון ביקורת. המון. תמיד. מאז ולעולם. אני זוכרת שיום אחד קלטתי שכל החברות שלי פיתחו את עצמן, בלימודים, בתנועות הנוער, בחוגים, בעבודה, ואני הייתי עסוקה בלספור קלוריות. האישיות שלי היתה הפרעת אכילה. כל מה שדיברתי עליו היה קשור באופן ישיר למשקל. ולמה בעצם? לחשוב שהרגשתי כל כך זרה בתוך הבית שלי זאת מחשבה שגורמת לי לרצות להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת לעולם. העלבון, הבושה, הניכור וחוסר האונים הפכו אותי לבחורה כועסת, צינית, מרירה ושונאת אדם ואת החיים עצמם. לא הצלחתי להבין למה אנשים כל כך אוהבים את העולם הזה. הדבר היחידי שהייתי צריכה זה שייכות, זהות, מישהו שיוכל להכיל אותי כמו שאני, שיצליח לקבל את השברים כמו שהם ולא רק לאחות ולטשטש. אני זוכרת שהיתה בי מוטיבציה בלתי נגמרת להרס עצמי וגם חלמתי להגיע אפילו יותר רחוק משם. תמיד פנטזתי על חיים בהם אני זורקת הכל לפח, חיה על הקצה, מסירה מעליי את כל האחריות החברתית הזאת ופשוט מוצאת את הפינה שלי בעולם. פינה די מרוחקת מכל מה שהכרתי. הייתי אוהבת לשבת הרבה עם עצמי. קצת כמו היום, רק שאז הייתי יותר מתביישת בזה. בעצם, ממש כמו היום. גם היום אני מתביישת בזה.

רציתי להזכיר לעצמי שבדיוק כמו ששרה גולדברג או כל שם יהודי גנרי אחר, הצליחה להביא את עצמה לידי מימוש עצמי ברמה הכי מנותקת מהמציאות שיש- ככה גם את עשית במשך שנים רבות רבות רבות. הסתכלת על החיים רק מתוך פרספקטיבה מומצאת, מעין סיפור חלומי ומתוק שמספרים לפני השינה על נסיכים ונסיכות, כל פעם שהיה קצת קשה היית בורחת אליו, משפצרת, משנה, עורכת, מוסיפה.

והיום?

אחרי השנה הארורה הזאת, באמת ארורה, הצלחתי להגיע למקום כל כך נמוך, אי שם בקרקעית האוקיינוס נגעתי בקרקע, מיששתי, אחזתי, סירבתי לחזור למעלה ולראות את האור. אבל האמת? שאני לגמרי יכולה להבין את זה. בייבי, היה לך קשה. את בנויה קצת אחרת, את יותר רגישה. גדלת בסביבה שראתה רק את הצרכים של עצמה, שזה הגיוני סך הכל, כולנו בסוף היום רואים רק את עצמנו. לכל מקום אליו את הולכת- את תמיד חושבת שאת במרכז הבמה. החיים שלך ורק אז כל השאר. אז בסדר, נכון, יכול להיות שלא הגיע לך. אבל למי כן מגיע משהו? מה הסיכוי שמישהו יוולד בדיוק במקום הנכון בשבילו בעולם כל כך רנדומלי וחסר גבולות? הסיבה היחידה שהמשכת עד היום היא כי מסתבר שיש בך כוחות פנימיים עצומים. קשה לראות אותם, זה נכון. יש ימים שאת בקושי מצליחה להאמין אפילו לעצמך. אפילו ברגעים אלו, שורות אלו נכתבות, וכל מה שבא לי לעשות זה לצחוק על עצמי. לך? כוחות? את פה מחוסר ברירה. את מנסה למשוך את עצמך כל פעם קצת יותר למעלה, מתגלשת, מטפסת חזרה, בוכה. אבל האמת היא, שאת פשוט חזקה. את יכולת לוותר לעצמך. את יכולת להגיע אפילו יותר נמוך, יותר רע. את זוכרת שעמדת שם למעלה, עברת את המעקה, כמעט שחררת אחיזה? מי יודע מה היה קורה שם? מי זאת אם לא את שהחזירה את עצמה אחורה בחזרה, כשכבר לא נשאר לה שום דבר אחר להיאחז בו, כשהיא הסתכלה לריק המזוהם הזה עמוק לתוך הנשמה ואמרה "שומעת? יש מצב שיש עוד יש דרך חזרה".

ואגב, קצת על היותי כלבה. לפעמים יש מי שמגיב ואני כבר לא ממש עונה. אז תודה לכל מי שקורא את השלשול המילולי שיוצא לי פה ואפילו מחמיא. זה באמת עושה לי טוב על הלב. לפעמים אני מרגישה שבא לי להגיב בחזרה אבל אני לא ממש יודעת מה, אז אני פשוט מוותרת לעצמי וככה אני גם נראית יותר מגניבה וחכמה. אז בכל מקרה, המון תודה.