God bless צביקה שרף, זה כל מה שיש לי לומר.
טורקיה, 68:83 , In your face!!!!!
בכל יום כשהולכת לישון, היא יודעת מה מחכה לה, כמו סרט שרק מחכה להתגולל שוב, תמיד זה יהיה שם.
בכל פעם היא נכנסת למיטה ומנסה לא לחשוב על מה שתחשוב בעוד רגעים ספורים, אומרת לעצמה שטויות, מעלה על פניה חיוך מתאמץ, ובכל פעם חושבת מי הקהל שלה בכלל, למי היא משקרת.
ובכל פעם רואה שוב את פניו צפים, בבית הקפה ההוא, שומעת את צחוקו. איך דברים שנראו לה תמימים באותו רגע מקבלים משמעות אחרת בדיעבד. היא זוכרת את הריח שלו, שהזכרון עיוות, זוכרת את אגלי הזיעה על פניו, את ההבעות ושפת הגוף, זוכרת הכל.
בכל פעם משחזרת, כאילו כדי להכאיב לעצמה, את הטמטום, והתמימות הזאת, התמימות שלעולם לא תחזור, ואולי זה טוב. התמימות שלקחו ממנה. שומעת שוב את הצחוק הטיפשי, רואה את שפת הגוף המפלרטטת, טפשה. רואה שוב, כאילו מעיניים של מישהו אחר, איך הלכה משם, דילגה כמעט, בטוחה שהיעד לגמרי אחר ממה שהוא היה באמת, לא יודעת שהעיניים האלה לעולם לא יראו את העולם באותה צורה כשתעשה את הדרך הזאת בפעם הבאה. המישהו האחר חושב עד כמה טפשה הבחורה הזאת, ומעניין מתי היא תבין את זה, אבל זהו, שהבחורה ההיא לא הבינה עד שהיה מאוחר מדי.
המישהו האחר עוקב אחרי הבחורה, מביט בציניות איך היא כורה את הבור של עצמה. הוא ימשיך לעקוב אחריה גם אחרי שגם היא תתפכח, ולעולם לא יתערב ולא יגיד מילה. הוא ימשיך להביט תמיד, ימשיך לשפוט אותה בעיניו, להגיד המון בלי לומר מילה, לדעת שהיא יודעת כעת מה שהוא יודע.
המישהו האחר לא יזדעזע, וגם לא יִגַעל. הוא לא יעשה כלום כדי להגן על הבחורה הטפשה. הוא רק ימשיך לשפוט בינו לבין עצמו. תמיד לשפוט.
בכל פעם מתעוררת בשאיפת אויר חזקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לפעמים 69 זה רק מספר