לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

לפעמים 69 זה רק מספר


"ביסקסואליות מכפילה את הסיכוי שלך להשיג דייט לערב שבת" - וודי אלן

Avatarכינוי:  לפעמים 69 זה רק מספר

בת: 39

ICQ: 450861309 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

על המ"כית שלי, חוויות שכרות וטלפון אחד יותר מדי


הנֹגה יושבת באוטובוס ומנמנמת, שומעת באמפי ובאופן כללי מנותקת מהעולם. פתאום אני מרגישה יד על הכתף שלי, אז אחרי ההתקף לב אני מתפנה להסתכל. אני רואה מישהי שנורא נורא מזכירה לי מישהי ואני לא מצליחה להיזכר מי, אבל זה לא מפתיע, בהתחשב בזה שרמת הזיכרון שלי לפרצופים נמוכה כמו שירי מימון בערוב ימיה. כבר חשבתי שהיא ראתה "קורין אלאל" בפלייליסט שלי והיא באה לשאול איזה טעם יש לכוס, אבל:

"נגה א****?"

"כן?"

"השם גלית קופינסקי אומר לך משהו?"

נכנסתי לשוק אנשים!!! הבחורה הייתה המ"כית שלי, פשוט המ"כית הזונה הקלאסית, שהורידה אותי ל-30 פעמיים ביום והשאירה אותי שבתות בשביל הפנאן שלה.

(רגע של געגוע: "נגה א**** אליי!!!!" -"מה עשיתי?" -"לא יודעת תיכף נברר")

דיברנו כל הנסיעה, ודוגרי, היא מותק של בחורה. חתמה קבע ועלתה בדרגות. וכשהיא ירדה בתחנה שלה היא אפילו הבטיחה לנער את העצים הנכונים בקשר לכל השבתות שאחותי נשארת. ככה שאני לגמרי לגמרי Fucked the system ואני מאושרת כמו אימואית שהצליחה לזייף סימני דקירה

 


מסתובבים ברחובות ירושלים החשוכים, צחוקים.

אורן: נגה יש משהו שכל הערב אני רוצה להגיד לך.

נגה (שיכורה): אה?

אורן: הרוכסן שלך פתוח.

נגה: Hehe


נגה, נונה ואורן יושבים באוטובוס.

נונה: אז אמרתי לו, אבא, למה אתם לא יכולים לתמוך בי פעם אחת בחיים שלכם, זה הולך לקרות, אם זה מוצא חן בעיניכם או לא, ומצידי אל תבואו לחתונה!

אורן: וואו

נגה: וואו

נהג אוטובוס: תראי לו מה זה!!!


אנשים שצריך להרוג #1: אנשים שנוזפים באחרים לקום לזקנה באוטובוס.

אנשים שצריך להרוג #2: אנשים שמוחאים כפיים בסוף הסרט


הרגע קלטתי שלפני שני פוסטים כתבתי God gloss צביקה שרף. במקום Bless. מעניינת גם העובדה שאף אחד לא שם לב.

 

 


נגה ושלומי מתמזמזים באוטו.

הפלא של שלומי: *את משגעת במבטך, אני כל כך רוצה לדעת מה בליבך, אז תרקדי איתי הלילה, ריקוד רומנטי, לאור ירח*

שלומי: הלו

קול מבשר רעות: אני מדברת עם שלום?

שלומי: אממ כן

קול מבשר רעות: מדברת עליזה א'...

נגה: עאהאעאהעאהעא!

אמא של נגה: נגה לידך?

נגה: *לאלאלאלאלא*

שלומי: אההההה....

אמא של נגה: תן לי אותה!!!

נגה: אתה אדם מת.

נגה: הלו?

אמא של נגה: נגה?

נגה: מן הסתם

אמא של נגה: את חייבת להפסיק עם הציניות הזאת.

נגה: מחר.

אמא של נגה: יופי. אז רציתי לשאול...

נגה: סתם שאלה, אמא, איך השגת את הפלאפון של שלומי?

אמא של נגה: יש לי שיטות משלי

נגה: וואווו, 144? איך לא חשבתי על זה?

אמא של נגה: חיחי. אז את באה לארוחת שבת מחר?

נגה: *ביפ*


בברכת "שחובש כיפה ימשש אתכם בתור בסופרפארם"

 

נגה הפאדחנית

נכתב על ידי לפעמים 69 זה רק מספר , 18/1/2008 15:03   בקטגוריות Yep. That's me., תצחק, החיים הם בדיחה. תבכה, הבדיחה עליך, אופטימי, צחוקים  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הגיגים מהסופרלנד


אתמול הייתי בסופרלנד עם יעלי, איזה יום!!!

זה הולך להיות קצר כי אין לי יותר מדי זמן, עריכה תגיע מאוחר יותר אז בבקשה אל תפטרו אותי.

 

אני הסאקרית יצאתי מהבית ב-8:05, תפסתי טרמפ על ארז לראשון. היה בנסיעה כ'כ מצחיק שחשבתי שכיסיתי את מכסת הצחוק שלי לאותו יום, איזו טעות..

עם כל הפקקים, וארז שנוהג לנסוע על 60 קמ"ש בפאקינג כביש 6, (פעם אחרונה שאני תופסת איתך טרמפ ) לקח מלא זמן עד שהגענו. אבל נו, בסופו של דבר זה התרחש, פגשתי את יעלי בכניסה ושחררתי את ארז לדרכו המזדחלת.

יש לי כ'כ הרבה זכרונות מהסופרלנד, אני זוכרת שלכל אורך התיכון (!) הייתה לנו, הבנות מהיסודי, מסורת לנסוע לשם כל שנה בחופש הגדול. היינו שוכרות מיניבוס ומרגישות גדולות ומגניבות, מגיעות לראשון וכל פעם מחדש מפגינות בגלוי את ירושלמִיוּתינו המובהקת בתלונות תכופות על הלחות. היינו סוחבות עוד 20 דקות בערב, ונדחסות למיניבוס מצחקקות על זעמו של הנהג שחיכה לנו. ההרכב מעט השתנה משנה לשנה, אבל הבסיס של כמה החברות הכי טובות מהילדות תמיד נשאר. יש לי הרבה געגועים לתקופה הזאת.

בכל מקרה!

נכנסנו ומייד דפקנו ארבעה סיבובים על הסירה המסתובבת ההיא, קצת פלירטוטים עם המחוצ'קן בשער אף פעם לא הזיקו לאף אחד כדי לעקוף את התור.

מי שהיה שם יודע, שישר מול הסירה נמצא המתקן היחסית חדש, הסקיי קוסטר. יש כבל חזק המחובר לעמוד בגובה, אני לא יודעת, לפחות 100 מטר. (מסתבר שחמישים. אכלתי פדיחה ) בקצה המשוחרר מחוברים שלושה אנשים במין רִתמה, מעלים אותם למעלה, נותנים להם לשחרר את עצמם (למען השם) ו.... לעוף בקשת מצד לצד בערך 10 דקות.

תמיד רציתי לעשות את זה, אבל לבנות לא היו ביצים. אבל יעלי? יש לה יותר ביצים מלכולכם ביחד. בינתיים עשינו את האבובים (למה אני תמיד שוכחת שאסור לבוא בחולצה לבנה) ומכוניות מתנגשות (כיסחתי כמה קווקזים בני 14, Am I the best or WHAT?!)

שני סיבובים על הקומבה, ארוחת צהריים, לופ 2000, ונדנדות מסתובבות כאלה של קטנים (איך קוראים למתקן הזה?!) מאוחר יותר, היה כבר 5. מתחיל להחשיך והכל, ואני בפרץ תעוזה פולטת "אם לא עכשיו אז מתי?"

אז עומדים בתור, 50 שקל למען השם!! אין תקציב לדברים כאלה! אבל כמות מפתיעה של אנשים אכן שילמו ואף עמדו בתור בניסיון ברור לייבש אותנו למוות.

כשהערס בקצה התור התחיל לשים לנו את החליפות הזוהרות המצחיקות האלה שמתחברות לרתמה, תוך מישושים לא נחוצים, כבר היה כמעט 6. דידינו כפינגווינים בצבע צהוב-מרקר אל מין במה מוגבהת, ותוך כדי שמישהו התעסק לנו בגב עם קרסים וחיבורים, אנחנו מרגישות את הברכיים שלנו הופכות לחמאה. ופתאום, בלי שום אזהרה או רמז, הופכים אותנו מהרגליים ואנחנו מוצאות את עצמנו עם האף אל הדשא הסינטטי המסריח. תוך קריאת גידופים לעבר מפעילי המתקן, הכבל נמתח ונמתח ואנחנו רואות את אותו דשא סינטטי שלפתע נראה הרבה יותר נחשק, הולך ומתרחק מאיתנו.

עוד מטר ועוד מטר, ואנחנו בקצה העמוד. תוך מבט מעניין על גוש דן המעורפלת (פיזית), אני רואה את הידיים שלי מפרכסות מעצמן.

יעלי כנראה הפקידה את הביצים המדוברות על האדמה הבטוחה, כי היא ציווחה כגרופית טוקיו הוטל צעירה בהופעה, ואני הייתי אמורה לשחרר אותנו. אחרי רגע של חרדה (איפה הקרס הזה?!?!?!?! איפה!?!!?!?!?!?1) ידיי המגששות מצאו את החוט המבוקש, ומשכתי.

כמו בסרטים מצויירים, נשארנו עוד חצי שנייה באוויר, בין שאיפה לנשיפה, ואז,

אאאאאאאהההההההההההההההעעעעעעעע!!!!!!!!!!!!!!!!!!!11

אני חושבת שכל גוש דן עצרה לרגע את נשימתה.

ויעלי המפגרת, שכנראה המצב החזיר אותה לשורשינו התימניים, צורחת "שמע ישראל!!!" חחח.

הלב פשוט צנח לי היישר לתחתונים, (הערת אגב: אל תבואו עם חוטיני לסופרלנד. לעולם.) ורק אחרי כמה שניות קלטתי בעצם כמה זה כיף. מצאתי את עצמי פשוט צוחקת בקול מרוב הנאה, וזה משהו שלא קרה לי הרבה זמן.

אח'כ ישנתי אצל יעלי בדירה בתל אביב. כבר שכחתי כמה שזה היה חסר לי.

 

 

אני עוד מעט יוצאת אל פאם, אנחנו חוגגות לניצן יומולדת 22 במסעדה, תאחלו לי בהצלחה ושאספיק מחר להוריד את הקילו מאתיים שאעלה.

 


ראיתי "שיער" לפני כמה ימים:

 

כמה פעמים את מסתרקת?
ברח לך ה"ביום", חמודה. איזה 5 פעמים, לפעמים יותר.

מה לדעתך עדיף - מוצרי טיפוח או נטורל?
חחח, אתם יודעים איך השיער שלי היה נראה בנטורל? תחשבו על השילוב הקסום של משהו בסגנון סמוּר מת ואפרת בוימוולד.

האם אי פעם עשית שינוי בשיער שחשבת שיתאים לך ובסוף התאכזבת?
כשעשיתי פוני הצידה בכיתה ח', וקארה לפני הצבא. זה היה פשוט נורא.

מה היית רוצה לשנות בשיער שלך?
שיישב במקום שלו מידי פעם!! למה יש לי שיער כל כך אקטיבי???

מתי הסתפרת בפעם האחרונה?
שנתיים וחצי ככה

האם את מאמינה לטיפים שנותנים במגזינים לגבי שיער?
הכל בולשיט

האם פעם עשית שינוי בשיער ואף אחד לא שם לב?
לא

קרה שראית אצל מישהו אחר תספורת שאהבת ומיד לאחר מכן הלכת לעשות כזו?
לא, יא מושפלים.

האם היית משנה את שערך לפי הטרנדים המתחלפים גם אם לא היית אוהבת אותם?
שוב, לא

במידה ומישהו יעיר לך הערה פוגעת על השיער שלך, האם תשני את התסרוקת?
יאללה לכו לכו זונות!!

האם תהי מוכנה לעשות קרחת ולתרום את שערך למען עשיית פאות?
חחחחחחחחח זה היה משעשע.

 


בפעם הבאה: הצצה נדירה לאובססיית הנעליים הכפייתית של הכותבת החטובה! השארו עמנו!

נכתב על ידי לפעמים 69 זה רק מספר , 27/12/2007 15:50   בקטגוריות אופטימי  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , מתוסבכים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללפעמים 69 זה רק מספר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לפעמים 69 זה רק מספר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)