לפעמים 69 זה רק מספר

היא הגיבורה החדשה שלי.

ולכן, החלטתי ללכת בעקבותיה, ושוב להידחף לעמוד הראשי עם "אני כן, אני לא."

תהנו ובבקשה תתקפו אותי בתגובות ותנו לי הזדמנות לרדת עליכם ועל כל המשפחה שלכם.

אני כן אוכלת בשר, ואין לי בעיה עם זה שזה סותר הרבה מהדעות שלי נגד התעללות בבע"ח.

אני כן רואה נולד לרקוד ומדחיקה את זה.

אני כן יודעת להשתמש במה שיש לי.

אני כן הבחורה הכי גמישה שסביר להניח שיצא לכם להכיר.

אני כן רואה סדרות ריאלטי.

אני כן מזלזלת הרבה פעמים בדברים שאני לא יודעת עליהם מספיק.

אני כן שומרת כשרות.

אני כן בעד מצעד הגאווה.

אני כן מוכנה להודות בטעות.

אני כן מסוגלת לירות באנשים שקוראים לחבר'ה שהם לא מכירים "אחי".

אני כן מודעת לזה שאני בנאדם שמאוד קשה לאהוב.

אני כן מתייגת אנשים לסטריאוטיפים.

אני כן מאוהבת ביופי הרוסי.

אני כן שונאת תל אביבים פלצנים.

אבל אני כן אוהבת את תל אביב, מאוד.

אני כן הנהגת הכי גרועה בהיסטוריה.

אני כן אומרת לנהג של האוטובוס "תודה."

אני כן צורחת בסרטי אימה.

אני כן ישירה מדי.

אני כן אוכלת לחם קל.

אני כן פותחת בדיאטות קיצוניות.

אני כן קונה (ומתמקחת) בשוק.

אני כן מעדיפה את ירושלים על תל אביב.

אני כן מלכת המציאות. (באופנה)

אני כן באה ממשפחה מסורתית, ורואים את זה עליי.

אני כן מעשנת, ומצידכם שאני אתפגר בגיל 40, קפצו לי.

אבל, אני כן בעד החוק נגד עישון במקומות ציבוריים.

אני כן יודעת למשוך את כל תשומת הלב אליי, כשאני רוצה.

אני כן מאמינה באלהים.

אני כן מגדלת ציפורניים. ואם אני רוצה, אני יכולה לעשות לכם חור בגב.

אני לא סובלת אשכנזים שמנסים להתנהג כמו מזרחים. (אהההממאשה.)

אני לא ארד מהארץ אף פעם.

אני לא נמצאת בדירה שלי 95% מהזמן.

אני לא מתנצלת בקלות.

אני לא סובלת מתייפייפים.

אני לא מתחרטת על שום דבר שקרה לי. לעומת זאת, אני כן מתחרטת על הרבה דברים שעשיתי.

אני לא מבינה שום דבר בפוליטיקה. צריך גם כאלה.

אני לא מסוגלת להעביר יום בלי לראות את אחד האחים שלי.

אני לא סובלת מוזיקה מזרחית, ואני מזרחית.

אני לא בנאדם נחמד. (אל אנשים שלא חשובים לי.)

אני לא שומרת שבת.

אני לא משתמשת באביזרי מין.

אני לא קונה בזארה.

אני לא רואה "השרדות" הישראלי.

אני לא בנאדם של בוקר.

אני לא שמה זין.

אני לא חושבת שיש פסול בבחורה ששוכבת עם הרבה גברים שונים.

אני לא סובלת חרדים.

אני לא אוהבת גברים עם שיער ארוך.

אני לא אוהבת גברים עם עגילים באזניים. אני מאוד אוהבת גברים עם עגיל בשפה או בגבה.

אני לא מאמינה בלשכב עם הבוס.

אני לא סובלת אירועים משפחתיים.

אני לא מוצאת בעצמי שום געגוע לשנות התיכון שלי.

אני לא עומדת בזה אם אני רואה בגד שלי על מישהי אחרת.

אני לא יודעת איפה חצי מהחפצים שלי מתגלגלים.

אני לא זוכרת יום אחד בשנה האחרונה שהלכתי לישון בדירה וכשהתעוררתי לא מצאתי מישהו בסלון.

אני לא עומדת בפני חנויות נעליים.

אני לא עושה סמים.

אני לא אוהבת חתולים.

אני לא בולעת.

שבת שלום

פיס און ארת'

נֹגה.

עריכה#:

מחר אני חוזרת לנהוג!!!!!!!

הא.

הנושא החם, כי אף בלוגר חדש לא יכול בלי זה:

ידידות בין גברים לנשים.

אז חוץ מידידות עם הומואים, שבזה אני טובה (פאג האג, מישהו?), מעולם לא הייתה לי ידידות בריאה עם גבר.

זה התחיל בחטיבה. כיתה ז', בי"ס חדש, פתאום עברתי לעדשות מגע, יצאתי קצת מהספרייה ומהבית, התחלתי ללבוש ג'ינסים, להראות קצת בשר, פיזרתי את השיער לפעמים, ופתאום אנשים קלטו שאני נראית לא רע. אז היו לי כמה חברויות תמימות וקצרצרות, ופתאום נהיו לי ידידים.

כבר אז הייתי נורא גרועה בזה. בידידות עם בנים, זאת אומרת. כאילו, וואט דה פאק איים סופוזד טו דו? מותר לי לכעוס עליהם אם הם לא חוזרים אליי? אפשר לחלוק איתם רכילות? מה קונים לידיד ליום הולדת, ועל מה לעזאזל אני אמורה לדבר איתם?!?

אבל באופן מפתיע שמרתי על חוג ידידים לא קטן, ואיכשהו הצלחתי להתסדר. הייתי די מאושרת, למעשה, ומצאתי בחברתם קרבה והזדהות שפעמים רבות לא מצאתי בחברותיי הנקבות.

וכך זה נמשך, בערך עד כיתה י'. בכיתה י' הכל השתנה. כלומר, בבת אחת צמחו לי הציצים, ופתאום הייתי מה זה מבוקשת. הידידים שלי התחילו לפרלטט איתי, ואני, מחוסרת יכולות קומוניקציה בסיסיות עם המין האנושי, לא ידעתי איך להגיב. אז, אתם מבינים, שכבתי איתם.

ואהבתי את זה.

וכך זה התחיל. כל ידיד שהיה לי הפך למשהו עם זין. ולאט לאט התחלתי לאבד את הידידים שהיו מספיק הגונים כדי לא לשכב איתי, ונשארו לי רק יזיזיי, שבהחלט ענו על ההגדרה של משהו עם זין, אבל למעשה באמת לא היו יותר מזה.

ואז קניתי לעצמי שם גדול בבית הספר, ולמעשה גם בסביבותיו, והחברות שלי, שבדיעבד נראות לי צדקניות וקנאיות, ניתקו איתי את הקשר. כי מה הן צריכות שיגידו עליהן שהן מסתובבות עם השרמוטה של י"א?

אז במשך שנתיים, כמעט כול מה שהיה לי זה כמה יזיזים חטובים ומוכנים תמיד, ומדי פעם גם חבר. בינתיים אני נכנסתי למגננות ענקיות שעד היום קשה לי להשתחרר מהן, וניסיתי להתבצר מאחורי הפוזה של "איזה שרמוטה אני, אבל היי, לפחות אני כוסית". זה עבד, אבל יצר אצלי לא מעט דפקות פסיכולוגיות לטווח ארוך.

ואחרי השתחררותי מצבא ההגנה לישראל, שגם הוא תרם לא מעט לאישיות הדפוקה ובעלת השקפת העולם המעוותת שאני מנסה לתקן, גיליתי את ההומואים.

אחח, ההומואים! הם נתנו לי בדיוק מה שהייתי צריכה. הם היו החברה הכי טובה, הכוסית והמצחיקה, שתמיד כיף להסתובב ולצאת איתה, הם היו הידיד הגברי שנתן לי עצות למיטה, הידיד שיכולתי לחלוק איתו סודות ולדעת שאופיו הרכלני לא יבגוד בו, ובעיקר בעיקר, הם היו נפשות קרובות אליי שאשכרה לא ראו אותי ערומה.

טוב, אז אחרי הרבה מאוד שעות של טיפול פסיכולוגי, אני יכולה להגיד היום שיש לי ארבע חברות טובות שהן כמו אחיות בשבילי, עדיין יש לי הרבה ידידים, וכן, גם יזיזים, אפילו יזיזות, אבל שמעו, בתחום הרומנטי אני עדיין כישלון מוחלט. זה אולי מסביר את העובדה שאת מערכת היחסים היחידה שהייתה בעלת משמעות בשבילי, דפקתי ללא תקנה. מי מאשים אותו שהוא זרק אותי באימייל.

חג שמח!