וואו.. כל כך נימאס לי.

אני חוזרת ואומרת לעצמי שזהו, דיי נגמר!

אין על מה לבכות. זאת החלטה שרציתי לקבל הרבה זמן.

אנחנו ממש אבל ממש לא מתאימים.

בחודש וחצי הספקנו לריב יותר מידי.

ריבים גדולים וקשים.

אתה דורש ממני יותר מידי ולא מוכן לכבד את הבקשות שלי.

גם הדרישות שלי גבוהות מידי עבורך.

אתה עדיין בכל הקטע של מסיבות ובלגאנים, אתה שונא יציבות.. בעוד שאני? אני לא יכולה בלי יציבות.

אתה כולך מלא לחץ ולחץ ויותר מיד אנרגיה וקופצני והכל סביבך בלגאן!

ואני? אני בדיוק ההפך!

אני אוהבת לחץ, אני אוהבת בלגאים.. אבל אני לעומתך מתמודדת עם הכל ברוגע..

והרגישות שלי? אתה לא מוכן לקבל..

והטראומה שלי ממטוסים? אתה לא מוכן להבין..

אז מה? מה בכל זאת מצאתי בך שכל כך הקסים אותי?

למה אחרי כל כך הרבה הסברים לעצמי והסתכלתי לרגע למציאות בעיניים וראיתי שרע לי יותר מאשר טוב לי..

למה עדיין אני מתגעגעת אליך? למה אני כל כך רוצה בנוכחותך? למה אתה ממשיך להיות חסר לי?

למה עכשיו בחוץ סערה ואתה בדרך לחרמון ואני מתה מדאגה?

למה אני חייבת להמשיך לחשוב עליך?!

אז.. אני בחופשת מחלה..

ואת האמת? אני לא עושה כלום..

כל היום במיטה עם הרבה תה וטישו..

כדורים וטיפות אף, עיניים, אוזניים!

ו.. יש לי 2 מועדי ב' שפספתי השבוע אז אני חייבת לעשות ואין לי כוח!

באמת.. ונימאס לי להתלונן..

ובא לי לצייר אבל אין לי כוחות.

ואני רוצה לקרוא.. אבל כל כך כואב לי הראש.. וכל האותיות מתערבבות לי..