פחד מהצלחה, מישהו שמע על זה משהו?

ברגעים אלו, אני מפנה את מחשבותיי מכל קשיי היום-יום על מנת להתרכז במושג הזה:

"פחד מהצלחה".

המסקנה שאני מגיעה אליה לאחר דקות ספורות של חשיבה, היא ש..

אני מפחדת להצליח.

אני יודעת טוב מאוד להתמודד עם כישלונות, ועלבונות, כעסים ופחדים אחרים.

אבל עם הצלחה? עם הצלחה אני פחות יודעת להתמודד.

אולי כי אנחנו מצליחים מעט מידי? אולי כי אנחנו לא מייחסים חשיבות רבה יותר להצלחות קטנות?

בכל מקרה, אני מעלה בנבכי זיכרוני, את כל אותם הפעמים שבהם שיבחו אותי, ואני?

אני רק הסמקתי אמרתי תודה והמשכתי הלאה.

בלי להקדיש תשומת לב רבה לנושא.

וכך ממקום של מבוכה פניתי לכיוונים אחרים וזנחתי את ההצלחה.

זה התחיל מהריקוד, שכולם אמרו: איזה כישרון, וואו. תרקדי מקצועי! את חייבת!

אז רקדתי כמה שנים בסטודיו ואפילו הייתי אמורה להופיע בחול, אבל ברגע האמת, בחרתי שלא.

וכך וויתרתי על זה.

הייתי מוצלחת בכדורסל ומאוד אהבתי את זה. המאמנת שיבחה אותי ועודדה אותי להתמיד ולהמשיך. קלעתי סלים בקלות רבה מאוד ומכל מקום כמעט.

אפילו בעיניים עצומות. אבל גם זה ירד לטמיון. אמא רק חזרה ואמרה: כדורסל זה לא לבנות, אחר כך תהיי גבוהה מידי ומכוערת.

נגינה בחליל צד.

עד עכשיו כואב לי להיזכר.

כל המורים למוזיקה אמרו שיש לי כישרון, שרק אמשיך לנגן ולאהוב כמו תמיד.

ורק אמא ואבא לא תמכו. וצחקו. ולעגו.

ציור שהתחלתי בסטודיו מקצועי, אך וויתרתי מהר מאוד מחוסר נוחות (הסטודיו עבר למקום מרוחק יותר מהבית, ולא היה מי שילווה אותי ויחזיר אותי, בכל זאת.. הייתי עוד קטנה מכדי ללכת לבד בערב.)

היום, אני חושבת, זה התפתח למשהו יותר ויותר רציני ומשמעותי עבורי.

כפי שאתם שמים לב, תמונת הבלוג היא ציור שציירתי. אכן, ציור זה אהבת חיי, ואני משתדלת לעסוק בזה בזמני הפנוי.

מציירת לאנשים האהובים עלי ביותר, עם הרבה מחשבה ורגש.

לא מכירה משהו אחר, לא רוצה להפוך את הציור למשהו מסחרי.

ואולי.. אולי זה כי אני מפחדת להצליח.

מפחדת.

ושוב פעם מפחדת.

ושוב פעם, כשהיו הזדמנויות נהדרות, לאייר ספר, לצייר גרפיטי, לפתוח גלריה, להכין חוברת צביעה לילדים..

משפט אחד בודד, הדהד לי בראש.. משפט שנאמר ע"י הורי:

"ציור זה לא מקצוע, לא מתפרנסים מכך."

גם החלום הזה.. והכישרון הזה, נשאר חבוי ונסתר מעיני כל. ורק בודדים והיקרים לי מכל, מודעים לכך.

בכיתה ז', גיליתי את כישרון הכתיבה שלי.. שכשאני חושבת על זה התחיל עוד מגיל 4, כאשר סיפרתי סיפורים לסבתא והיא כתבה אותם במחברת.

והמשיך בכיתה א' כשבהתחלה היה לי חלום מעניין שהחלטתי להכתיב לדודה שלי ז"ל ולאחר מכן פשוט המשכתי להמציא אותו עד שהמחברת הייתה מלאה ברעיונות. ממש ספר ילדים. לצערי הרב, דודתי נפטרה לפני שנתיים ולא הספקתי לשאול אותה היכן נמצאת המחברת ההיא.

אהבתי לקרוא ולכתוב.

וכשהראתי את מילותיי לאנשים יקרים לי, ראיתי בעינייהם דמעות.

תמיד הופיעה התרגשות וכשהם ניסו להגיד משהו, המילים התבלבלו להם והם נותרו כאילמים.

רק עם העיניים הנוצצות האלה, שמבקשות לקרוא עוד ועוד..

על הכישרון הזה, הורי אינם יודעים.

כי אני לא מספרת.

מפחדת, שגם על זה יגידו: "זה לא מקצוע".

בתוך תוכי כשנוצרת לי הזדמנות כזאת או אחרת, דלת חדשה נפתחת,

אני מעלה על דעתי את תגובת ההורים: "זה לא מקצוע".

ושוב דמעות זולגות מעיני, וגם הצלחה זו.. נסגרת במגרה נוספת..

אני מפחדת להצליח.

מפחדת בגלל דעותיהם של ההורים שבמקום לעודד.. רק הנחיתו אותי למציאות הקשה.. וגורמים לי לחשוב ש:"זה באמת לא מקצוע".

וזה מה שגורם לי, כנראה, לפספס הזדמנויות רבות.

זה הפחד הכי משמעותי שלי..

הפחד להצליח. כי אף פעם לא תדע כמה זמן זה יחזיק. בגלל: "זה לא מקצוע".. יום אחד אתה בתעשייה הזאת, ולמחרת אתה כבר בחוץ, בקושי מסוגל לסיים את השבוע, שלא נדבר על החודש.

זה עוד יקרה!

עריכה:

איזה כיף, אני במומלצים.. תודה רבה!!

אשתדל להגיב לכולם.