האמת שבהתחלה חשבתי שאבכה המון.. אבל לא תכננתי.
אמרתי לעצמי להיות חזקה ופשוט לא לבכות..
לא תכננתי.
בסופו של דבר, הבכי התחיל בגלל משהו אחר.
וברגע שהוא התחיל?
כבר היה קשה לעצור.
פתאום להרגיש בחלל הריק הזה שנוצר..
לעבור סיטואציה כזאת פעם שנייה.. לא קל לי.
בכלל לא קל לי.
אמרתי לעצמי שלא יהיה לי זמן להתעסק בזה,
הרי עוד מעט הנשף, וההתרגשות שמלווה את זה.
ואחר כך הטירונות והריחוק מהבית..
אבל...
שום דבר לא באמת מצליח להעסיק אותי, כדי שלא יהיה לי זמן..
להרגיש את הריקנות הזאת
את החוסר הזה
...
אני נאחזת בחוזקה בזיכרונות המדהימים האלה,
בכל רגע ורגע, בכל יום, בכל שבוע, בכל שנה..
אפילו כאן, אני לא יכולה לדבר על זה..
בא לי לצעוק, פשוט לצעוק עד שלא יהיה לי יותר קול,
עד שאפול מהרגליים.
בביתי שלי אני לא יכולה לבכות..
ישר כולם באים ו: "תהיי חזקה, מה את נשברת עכשיו?!"
למה את חושבת שזה שאני בוכה, זה אומר שאני חלשה?
אין לך מושג מה עברתי.. נימאס לי לשמוע את המשפטים האלה ממך.
פשוט נימאס לי..
זה שאת אטומה, לא אומר שאני כזאת.
אילו היית איתי בכל שלב ושלב בחיי, היית רואה מי אני, ומה החוזק שלי,
היית רואה על מה התגברתי.. היית מבינה..
אבל כנראה שזה יותר מידי לבקש.
תניחי לי..