קורותיה של משפחה חד מינית/דו מינית באשדוד... סיפור אמיתי בהתהוות

בעלת הבית הגיעה לביקור פתע מעצבן ובבתאחת שברה את תחושת "הבית שלנו" שבנינו לעצמנו. אנחנו מתחלקות לשתי אסכולות אני והיא בכל הנוגע לדירה שכורה. היא, שיש לה בית משלה אותו עזבה למעני ביום בו החלטנו לעבור לגור ביחד <היא 'ויתרה' על בית משלה, ואני 'ויתרתי' על העיר שלי, או ככה לפחות יצאה החלוקה>. בכל הנוגע לדירה הזו, שהיא באמת חסד של דירה, אנחנו חלוקות בדעתנו. היא טוענת שדירה שכורה זה לא בית. זו דירה שכורה. קשה לבוא אליה בטענות הדירה האחרונה השכורה שגרה בה הייתה לפני בערך 15 שנה וגם אז היא הייתה חור בתל אביב. אני לעומת זאת, גרתי בעשר השנים האחרונות בלא מעט דירות שכורות שתמיד אבל תמיד היו לי לבית. זה בא לידי ביטוי למשל בגופי התאורה שהתעקשתי לקנות ולכסות בהם את בתי המנורה המכוערים שמטלטלים מהקירות. היא לא הבינה למה. זו דירה שכורה אמרה... ואני התעקשתי כל עוד אני משלמת שכ"ד, הדירה השכורה היא הבית שלי. שלנו.

בעלת הבית שברה באחת את תחושת הביתיות שהייתה לנו. ראשית בביקור הפתע שלה, זה לא הפעם הראשונה שהיא עושה את זה, וגם בפעם הראשונה שעוד הייתה בנסיבות נחמדות היה בזה תחושה קלה של פולשנות.

הפעם היא הגיעה להתלונן. שכנה חטטנית התלוננה (ולא בצדק) על נוכחות החיות בדירה. ב"ב הגיעה עם דרישה (לא חוקית,לא תקפה ובטח לא מוסרית) "שנפתור את בעיית החיות"... וככה בבת אחת הכניסה אותנו למקום לא טוב, ומעורער בכל הנוגע לבית שלנו.

דקה אחרי זה, בעוד נפולת הלחץ נספגת חשבתי על הסמס ששלחתי לה יומיים קודם אחרי שבמשך שעה ניסיתי לתפוס מונית מרוטשילד ת"א לתחנת רכבת. בדרך פספסתי 2 אוטובוסים ורכבת, מה שעיכב את ההגעה שלי הביתה כמעט בשעתיים והביא אותי לכדי התמוטטות עצבים גאוגרפית. שלחתי לה סמס "נשבר לי מאשדוד" יודעת שהלב העדין שלה יתקמט לרגע ארוך וכל החרדה שלה תצוף בבת אחת. ובכל זאת לחצתי על הsend. לשמחתי היא כבר למדה אותי בכעסיי (נניח) ומיד מיהרה להרגיע.

וכן. חודשיים עברו מאז המעבר לאשדוד אני לא מצטערת כי כל השיקולים שהובילו אותי לכאן בוודאי היו נכונים ועדיין תקפים (ובוודאי עוד יסופר עליהם בהמשך), אבל הכנות מחייבת, המשמעות לגור מחוץ לתל אביב עבורי היא יותר קשה ומורכבת משהערכתי. גם ברמה החברית, חברתית, תרבותית (אשדוד אחרי הכל היא פרובנציה ואני - יותר ויותר מבינה טיפוס של עיר גדולה, של אורבניות, של 24/7), שלא לדבר על קשיי ההתניידות שלי מהעבודה הביתה ובכלל...

בכל מקרה. הזקנה המעצבנת (שאין לה בלוג ולכן באמת לא אכפת לי לכלכך עליה בשלב הזה) הציפה באחת את האפשרות לחזור לת"א- רבתי. אנחנו יודעות שזה אומר בית קטן יותר לא הדירה הענקית והמקסימה הזו, וגם בטח יהיה יקר יותר בהתחלה, ובכל זאת. לרגע אחד, חשנו שיש כאן הזמגנות לשינוי להקדים בכמה חודשים את מה שבלאו הכי דיברנו עליו – שנה באשדוד ואז השיבה הביתה – למרכז.

 ובכל זאת. רק לפני חודשיים נכנסו לכאן. הדירה הזו מקסימה והיא חלק מהמשפחתיות שנוצרת כאן מדי יום. נדמה לשיתנו שאם נצטרך – נעזוב אותה קודם, אבל למרות הקושי של אשדוד- ת"א שתינו רוצות עוד כמה חודשים לנוח בטרם שוב! נעבור דירה.

הילדים, שהיו מודעים לכל מה שקורה. שוב הפתיעו אותי ושוב לטובה. הם מאד אוהבים אותה, את אמא שלהם, בדרכם שלהם, הצורך שלהם בשמחתה הוא הראשון בחשיבותו, ולכן משהסבירה להם את האופציות הם לא חשבו פעמיים לפני שאמרו – אז נעברו לת"א...

 אז אנחנו עוד לא עוברים לת"א. וגם עוד לאיודעים כמה זמן ימשך הרומן עם הדירה הזו. אבל נדמה שהשבוע הזה, בדרכו שלו הוסיף עוד יתד בבית הזה של המשפחה הדו-חלקית זו. יהיה מה שיהיה – שתינו יודעות שנסתדר. וזה לא עניין של מה בכך...