[סיופור קצר בסוגריים שלא קשור לפוסט: איכככ כשהחלפתי לשרקנים חול ושמתי אותם בקופסת קרטון במבה מילא אותה בשפיך ואני יודעת שזה שפיך ואין לי כוח לפרט איך.זה אומר שריבה תהיה בהיריון בקרוב? O: איייככככ.]
טוב חיכיתי עד שאני אהיה במצברוח טוב יחסית ונורמלי כדי לכתוב דברים בראש צלול ושקול ולא לכתוב פוסטים שאני אמחק למחרת..
בקיצור, חרא לי.הכל חרא לי.
גם ברגע שהכי טוב לי בעולם, לא משנה עם מי אני ומה אני עושה, לא משנה אם אני עסוקה וממהרת ואין לי זמן לחשוב - תמיד יש את העול הזה.
תמיד יש צמרמורת ומעין מועקה כואבת כזאת בלב [אתם יודעים למה אני מתכוונת?או שרק לי יש את זה??] כל פעם שאני חושבת על זה.
בעיקרון אין לי עתיד, אין לי ממש תקווה כרגע, העתיד לי שלי שחור איך שאני רואה אותו עכשיו.
אולי אני סתם מגזימה, אבל בכל מקרה, התקופה הטובה נגמרה.
אותו חרא [בערך] שוב חוזר, אחרי הדחקות רבות שהחזיקו לאיזה 3-4 חודשים.
בע.
תאמת שפשוט בא לי לברוח, בא לי פשוט לחיות לגמרי לבד, בלי אף אחד, לא זמנית - אלא פשוט לברוח ולא לחזור ולחיות לבד כל חיי.נמאס לי מאנשים בכללי, וזו לא אשמתו של אף אחד מלבדי.
בא לי פשוט לישון עד אינסוף בערך.
ונמאס לי להיות הבנאדם הכי ביישן ושקט בעולם.
מי שמכיר אותי קצת זמן יודע שאני יכולה גם ממש לא להיות כזאת, איפה הצד הזה שבי?הוא די נעלם ונזכר להגיח לאיזה שעתיים פעם בכמה ימים..
אולי בחופש פסח אני אסע למדבר עם הבעל של אחותי?הלוואי.קצת מנוחה..
למרות שזה לא באמת ישנה משהו..
ויש לי תכנית פעולה איך לשפר את מצבי, בקרוב היא תיושם (: אני לא הולכת שוב להיות בדיכי חודשים..מקווה..
אני מתה מעייפות.ליל"ט לכולם.
ליאור, אני אוהבת אותך.
וחברים, למרות שאני פוגשת אתכם פחות - קצת אכזבתם.אתם כועסים עליי?תגידו..אבל רק אנג'ל הגיבה לפוסט הקודם ואני יודעת שלפחות אורן קרא..אני אוהבת אתכם בכל מקרה 
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
