כבר לפני כמה ימים רציתי לכתוב פוסט על כמה אנשים בחיים שלי [אמא, פסח ועוד כמה] והצדדים הטובים שלהם, שאני מעריכה, כי בזמן האחרון כל מה שאני עושה זה להתלונן עליהם, כשיש להם גם כלכך הרבה דברים חיוביים, ורציתי לנצל את ההזדמנות ולכתוב את הפוסט הזה כדי שאני אזכור גם בזמנים קשים יותר עד כמה אני אוהבת וצריכה אותם.
אז לא יצא לי לכתוב אותו לפני כמה ימים, אבל היום הבנתי כמה דברים על אמא שלי, שבגללם החלטתי לכתוב פוסט כזה - שמוקדש רק לה.
היום הבנתי עד כמה היא באמת אוהבת אותי ודואגת לי, דבר שמאוד מנוגד לאדישות האופיינית לה. השיחות שלי עם אמא תמיד הסתכמו בשיחות חולין של "איך היה בעבודה?", "איך היה בבצפר?" וכ'ו, אבל היום, היום באמת דיברנו, ובאמת היה לה אכפת, אפילו מאוד, ופתאום אני מתחילה להעריך אותה ואת הדאגה שלה כלפיי, שהיא לא תמיד מראה פשוט בגלל החומה שאני יצרתי בינינו, חומה של אדישות וציניות, והיום היא נשברה לזמן קצר, וזה מוזר, אבל כיף.
זה כיף שיש מישהי שדואגת לי, ואך ורק לי ולאינטרסים שלי, שכלכך אכפת לה ממני. הרבה זמן לא הרעיפו עליי כזאת אהבה ואכפתיות.תמיד אני זאת שאכפת לה יותר, תמיד.תמיד אין לי על מי להישען וכולם נשענים עליי, והיום לא ידעתי איך להגיב כשבאמת באמת דיברנו.
וגם הסתבר לי שהיא מכירה אותי הרבה יותר ממה שיכולתי לתאר לעצמי, למרות שאני לא מספרת לה כלום.היא רואה.היא אמא.
כל ההרגשות הכי סודיות שלי, שלא סיפרתי לאף אחד וניסיתי להדחיק - פתאום היא סיפרה לי עליהן ועל כמה שהיא דואגת והייתי בשוק.איך לעזאזל היא ידעה.
זה כלכך מוזר וכיף, כשיש מישהו להישען עליו, מישהו שמבין אותך בלי שתצטרך להסביר, שיש הורה, מישהו אחראי שאומר לך מה לעשות לפעמים ונותן עצות.פאק, כמה זמן לא היה לי את זה.
יש לציין שכל השיחה הזאת עם אמא התרחשה בהקשר לסיטואציה מאוד לא סימפתית ושיש לה דעות די קיצוניות שעם חלקן אני לא מסכימה, המבין יבין, אבל כל העניין הזה עשה לי הרגשה טובה מאוד בלב בסך הכל.
וליאור, אני אוהבת אותך.5 חודשים שמחים, ואל תדאג - יהיה טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
