בפעם האלף אני כבר לא מרגישה הקלה. רק תסכול עם קצת תקווה שהפעם יהיה שונה. אני לא יודעת אם זו השראה או טישטוש. לכל אחד יש את המשהו שלו עכשיו. אנחנו בתקופה שבה אנחנו לא חולקים שום דבר. וזה לא מה שמפריע לי. רק שאין לידי מישהו שמרגיש כמוני וקשה לי שאין לי למי לומר את הדברים האלה. אני לא יודעת להבדיל בין פחד לבין הד של פחד ואני לא יודעת באמת. ואני לא יודעת איך לסלק מעצמי שאריות. אני לא יודעת פשוט. ואם לפחות הייתי יודעת להעמיד פנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
